כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
הפיוט והתפילה במסורת פרס
ראשיתו של היישוב היהודי בפרס (איראן), ככל הנראה, הוא בגולים מארץ ישראל שהוגלו בידי ממלכת אשור במאה השמינית לפנה"ס. הללו יוּשבו במדי, בצפון איראן (על פי מלכים ב יח, א; הצירוף "פרס ומדי" מתייחס לאזור מחוז פארס בדרום איראן של ימינו (פרס), ולצפון איראן סמוך לים הכספי (מדי)).
כיום יושבים רוב היהודים יוצאי איראן בארצות הברית ובישראל, מיעוטם באירופה, וחלק קטן מהם נותר בטהראן. ארץ מוצאם נתפסת אצלם כאחת משורשיה המרכזיים של התרבות העולמית, וכמרחב שבו התקיימה זיקה רבת שנים בין התרבות הפרסית לזו היהודית. הללו גאים בקשר שלהם לארצו של כורש, המלך שהתיר ליהודים לשוב ארץ ישראל ולבנות מחדש את בית המקדש (ע"פ עזרא א), שדמותה של שושן הבירה הייתה חקוקה על אחד משעריו (ע"פ מנחות צח, א). הם מדגישים את עושרה של השפה הפרסית, שמשמשת כשפה בחלק מפיוטיהם המרכזיים ושמִבטאה ניכר גם באופן ההגייה שלהם את השפה העברית בתפילה ובקריאה בתורה.
השירה והפיוט היו ועודם חלק מהותי בחייהם של יהודי פרס – בתפילות, באירועי מעגל השנה ובאירועי מעגל החיים. בין הפיוטים הידועים בפרס נמצאים פיוטים בעברית שהגיעו מקהילות ישראל והודפסו בספרים ובסידורים, כמו פיוטי ר' ישראל נג'ארה. עם זאת, בפרס חוברו גם פיוטים מקוריים בשפה העברית, בשפה הפרסית או בשילוב של עברית ופרסית. בדרך כלל אספו יהודי פרס את הפיוטים ב"דַסְתָּכּ", מחברת שבה נכתבו מבחר פיוטים בכתב יד. בקרב יהודי פרס היו שנהגו לשיר פיוטי בקשות באשמורת הבוקר בשבת, כגון הפיוטים "כל ברואי" ו"ידיד נפש".
עד לראשית המאה ה־19 התפללו יהודי פרס בנוסח תפילה ייחודי, המכונה במחקר "נוסח פרס". בהדרגה התחלף נוסח התפילה שלהם בנוסח הספרדי, בעיקר עם הגעתם לפרס של סידורים שנדפסו בליוורנו ובוונציה. נעימות התפילה משתנות לעתים על פי אזורי מוצא, ושונות בסגנונן מנעימות התפילה של הפזורה הספרדית בארצות האסלאם. במועדים מיוחדים מתורגמות חלק מהתפילות לפרסית בתוספת ביאורים ומדרשים. תרגום זה נקרא "תפסיר". קטע מיוחד שזוכה לתפסיר בקהילות רבות בפרס הוא הפיוט "עת שערי רצון".
בכמה קהילות של יהודי פרס נהגו להתאסף בשבת אחר הצהריים על מנת לשמוע שירה בפרסית־יהודית בנעימה מפי המולא. במיוחד ידועים בהקשר זה שיריהם של המשוררים שאהין (המאה הארבע עשרה) ועִמראני (1454–1536), אשר כתבו שירה אפית המבוססת בעיקר על סיפורי התנ"ך והמדרש, בסגנון השירה האפית של משוררי איראן הדגולים שפעלו בימי הביניים. יצירותיהם שואבות בעיקר מסגנון האפוס הידוע "שָׁאהּ נַאֲמֶה", שנכתב בראשית המאה העשירית בידי המשורר פירדוסי ובהסתמך על מסורות דתיות איראניות קדומות ואגדות עם – מתאר בחרוזים את ההיסטוריה של איראן מראשיתה ועד תקופת כתיבתו. לדוגמה, בין יצירותיו של שאהין יש למנות את "בראשית נאמה" המספר את סיפורי ספר בראשית, "מוסא נאמה" המתאר את קורותיו של משה רבינו, ו"ארדשיר נאמה" המתאר את סיפור מגילת אסתר (ארדשיר הוא אחשוורוש).
