כירי רם – עיון בפיוט ובעיבודו

---

כירי רם – מילים וביצועים

כירי רם – הטקסט והביצוע

תוכן השיר כירי רם מכיל מוטיבים מילוליים הקשורים באופן ההדוק ביותר שניתן להעלות על הדעת לאופן ביצועו של השיר במוזיקה, במחיאת כף ובריקוד. המקובל הרב יוסף חיים, מחברו, היטיב לקשר רעיונות מיסטיים עמוקים ולהביעם בצורה פשוטה וישירה באופן השווה לכל נפש. שיר זה הוא אחד השירים המבליטים במיוחד את הרב יוסף חיים כמקובל, כאיש ההלכה והריטואל העוסק בשפת המחווה והביצוע. כמי שמרחב המוזיקה שלו הוא המרחב הליטורגי הנוטה למיסטיקה, מוזיקת קודש יהודית במקאם ערבי, וכמי שהכיר היטב הן מסורות מעירק והן מסורות נוספות שאליהן נחשף בזמן נסיעתו להודו (ואפשר מאוד שגם מסורת הקאוולי מפקיסטן), אבל לאו דווקא דרך שאיבה והשפעה שנחוו כ"חוץ", אלא דרך שותפות לאותו מרחב רוחני־מוזיקלי.

שני הרמזים והצפנים העיקריים להבנת הפיוט נעוצים בפזמון החוזר "כירי רם", ובמילה הפותחת כל בית – "זה". שני הרמזים חוזרים לצורת הביצוע של השיר במחיאות כפיים וברקידה במעגל בהקפות סביב התיבה.

כירי רם – מחיאת הכף המיסטית

המלה היוונית "כירי" במשמע "אדון" מוכרת לתנאים שפעלו בארץ ישראל בתקופה שבה שלטה תרבות יוון ונשתמשו בה גם הם כלשון שבח לאל:

"בריות נעשין אחין אלו לאלו, ותרעינה באחו, אהבה ואחוה בעולם וכן הוא אומר
'ירעה מקניך ביום ההוא כר נרחב' (ישעיהו ל, כג), כירי עבד קירי אדון.
(בראשית רבה, פט ד"ה ופרעה חולם)

באותו משמע מופיעה המלה קירי במיסה הנוצרית (Kyrie Eleyson).
במדרש במדבר רבה נדרשת המלה מכרכר כרומזת למחיאת כפיים ולאמירת כירי:

'וכל הלוים הנושאים את הארון' וגו' וכתיב 'ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה'' מהו בכל עוז? בכל כחו. מהו מכרכר? שהיה מקיש ידיו זו על זו וטופח ואומר כירי רם. והיו ישראל מריעים ותוקעים בשופרות ובחצוצרות וכל כלי שיר [...] מהו מפזז ומכרכר? האיך היה עושה? אמרו רבותינו היה לבוש בגדי זהב סנונין דומין לפז והיה מכה בידיו זו על גב זו וטופח. כיון שהיה מכרכר כירי רם, היה מפזז. מהו מפזז? [...] הזהב המסונן שהיה עליו קולו פוזז.
(במדבר רבה [וילנא], פרשה ד, ד"ה ופקדת אלעזר)

ר' יוסף חיים חיבר את הפיוט כירי רם מתוך מודעות למדרשים אלה. מעניין להביא מדבריו בספרו הידוע "בן איש חי" – שם הוא כותב:

מה שמרבים בשמחה לכבוד התורה, היא מצוה גדולה, ובכל דבר יכון האדם לשם שמים [...] ואיתא במדרש: "ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה'". מהו "מכרכר"? שהיה מכה ידיו זו על גב זו וטופח [...] ופירש ב"אור שבעת הימים" שהיה מכוון להגביר הימין על השמאל, וחסד על גבורה ורחמים על הדין; והיה מכוון למתק על ידי זה חמשה גבורות הרמוזים בחמש אצבעות הימין, וחמש פעמים חמש בהכאה הם כ"ה, סימן לדבר: "כה תברכן את בני ישראל" ומכאן סמך למנהג ישראל בשמחת התורה.

אם כך הכאת הכף היא הכאת כף בעלת משמעויות מיסטיות. שתי הידיים של האדם מייצגות את שתי המידות חסד ודין, וההכאה של יד ימין על יד שמאל באה לציין את הפעולה של החסידים כממתיקים את הדינים. מיתוק הדינים הוא אחד הנושאים הבולטים בשיטה המיסטית של האר"י, המקובל שפעל בצפת במאה ה־16. מנהגי האר"י ומנהגי החבורות בצפת היו הבסיס להרבה ממנהגי החסיד מהטיפוס הישן (שקדם לחסידות הבעל שם טוב) הם נפוצו מארץ ישראל גם לאזור המזרח הקרוב והרחוק וגם לפולין ובמיצוע זה נתגלגלו גם לחסידות של המאה השמונה עשרה. ניתן להצביע על הקבלות מרתקות בגלגולי מנהגים אלה בפרספקטיבה הדנה ביהדות בפרספקטיבה כוללת של מזרח־מערב כהתרחשות תרבותית בו זמנית בעלת נקודות מגע ונקודות הבדל בפריודיזציה ובאופנים התרבותיים השונים. מנקודת מבט כזאת נוכל להבין את האסתטיקה של המזרח כפי שהיא מגולמת בלבוש, במחוות, וכן במנהגי השירה והפיוט. מנקודת מבט שכזאת אפשר להעמיד על אותו רצף את המשמעויות המיסטיות למחיאת כף המתבטאות אצל הרב יוסף חיים לעומת אלה המתבטאות אצל ר' נחמן מברסלב.

זה – מחול לצדיקים

המדרש מספר כי עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא וכי בעתיד, כאשר הם ירקדו מסביבו במעגל, הם יורו עליו באצבע ויאמרו: זה ה' קיווינו לו. האלוהים הנשגב הנעלם, שלעִתים הוא נעלם מדי לתחושת האדם הדואב, שדרכי ההשגחה נסתמות ממנו, יהיה פתאום קרוב תמיד כמו שקרוב ה' לכל קוראיו. הוא יהיה נגיש. מילת היחס אליו לא תהיה המילה המרחיקה הנוראה: "הוא" (שהמקובלים הרבו לדרוש בה) אלא תהיה מילת היחס הפשוטה, כמעט חפצית: "זה". מסורות מיסטיות קבליות מרבות לזהות באופן סימבולי בין האלוהים ובין התורה. ר' מנחם מרקאנטי, הנמשך על חוג הרמב"ן, אף הגדיר בניסוח קיצוני:

"אין הקב"ה דבר חוץ מן התורה."

ניסוחים מתונים יותר יאמרו שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה. מכאן נבין כיצד הרב יוסף חיים גם מצייר את ציור הריקוד במעגל כאשר הוא פותח כל בית במלה "זה", וכיצד הוא יחד עם זאת קובע שבעולם בלתי נגאל, במציאות של טרום גן העדן, הקרבה אל האלוהים בחינת "זה", מושגת דרך התורה ובלימוד התורה. זה הוא המקום שבו דבר קודשו של האל נוכח תמיד ומאציל תמיד על האדם.

אקרוסטיכון: אהבה חמלה

הערה אחרונה נוספת לשם הבהרת השיר. בכתבי הרב יוסף חיים ניתן להגדיר קבוצה של פיוטים שיש בהם חיבה יתרה לאקרוסטיכון המיוסד על הא"ב העברי. וקבוצה חשובה שלהם הם פיוטי שמחת תורה, חג התורה, הספר, השפה. למעשה יצר הרב יוסף חיים בשירי התורה שלו מעין מחרוזת מילולית, מחרוזת הא"ב השקולה במילותיה למחרוזת התפילה הממשית, העשויה חרוזים ממשיים של המיסטיקאי המוסלמי, מניית שורות לפי אל"ף בי"ת בסדרו קדומה היא בתורת הסוד היהודית וחוזרת עד לספרות ההיכלות. המחרוזת הנוצרת בפה משוחזרת בידיים כשמוחאים כף וברגליים כשרוקדים.

בשיר ייחודי זה חתם הרב יוסף חיים את השיר באקרוסטיכון של המילים אהבה חמלה. תחילה אבאר את השיר על הסדר ואחר כך אציע משמעות כוללת לבחירה זו.

לאחר שהבהרתי את הזיהוי בין האל ובין התורה נדגיש את ייחודו בבתי השיר. לא אתעכב בהכרח על כל בית לחוד, אלא אבאר דברים עקרוניים ואחר אצייר את התמונה הכללית.

ארון הברית מכונה כך כי בתוכו שכנה התורה, שהיא הברית הכרותה בין הקב"ה לישראל. במשכן, ואחר כך במקדש, עמד ארון הברית בקודש הקודשים והיה מוקד התגלות האל למשה כנביא (ואחר כך לעִתים לכהן הגדול פעם בשנה ביום הכיפור). הארון יצא ממחבואו לפני ולפנים רק בעת מלחמה וייצג את נוכחות ה' בתוך העם. אין הבחנה בין הארון ובין הכתב, שניהם מהות אחת.

הדור בלבושו – ברמה של הריאליה בעדות המזרח ספר התורה לבוש בתיק שהוא כבית כתכשיט כסף זהב או יהלומים. ברמה של המטאפורה – הידע לעִתים קרובות חבוי במלבושים, אך יחד עם זאת קרוב לכל המבקש אותו באמת.

בהיר כחמה – התורה נמשלת הרבה לחמה ולשמש במיוחד בספר תהלים. התורה אכן מכונה במדרש כחמדה יקרה וגנוזה שקדמה לעולם באלפיים שנה והייתה אז מקור שעשועו של האל. התורה מושווית בפיוט לאור מהרבה רמות: אור החמה, אור הבהיר, מאור העולם ואור העין. דימוים אלה מקיפים את האור כחיצוניות ופנימיות: התורה כאור אותו הפנים משה שבה ובקעה מפניו כקרינה עזה, כהילה. 

התורה היא חוץ ופנים גם יחד: מחד ארון ומלבוש העוטף את האדם, ומאידך חכמה שכל במוחו, אוכל בפיו. התורה היא לחם חכמים. הרוחניות היא הלחם של הקיום כמו שזעק הנביא: "והשלחתי רעב ללחם וצמא למים". הלחם הוא דבר אל. המן שאכלו בני ישראל במדבר כונה לחם אבירים. וכבר המדרש הקדום זיהה בין אכילת המן ובין אכילת התורה. הלחם השמיימי. 

לכל מערכות הסמלים האלה המובעות בשיר עבור התורה ניתן להביא עוד מקבילות רבות מספרות המדרש והקבלה, אולם לא נרד לרוח הדברים של השיר בלי להבין מהו המלכד אותו כבריח תיכון.

מדוע ביקש הרב יוסף חיים לחרוז את השיר במתכונת אהבה וחמלה? ברצוני להציע שהדבר קשור לעומקה של פעולת הכאת הכף כמיתוק הדינים. שני זוגות של ארבע אותיות עשויות לרמוז כנגד שם הויה. מערכת הסמלים המיסטית הקיימת בשיר אינה זורמת לפי הסדר של עשר הספירות, אלא מבליטה רק את קו החסד. הספירות נחלקות לקו ימין ושמאל המקבילים במיסטיקה גם לשתי ידיים (ימין ושמאל). שני הצמדים של אהבה וחמלה מייצגים בשיר זה פעמיים את סמלי ספירות הימין ומשלימים גם במישור המילולי (הליטרלי) את שפת הביצוע של מחיאת הכפיים. ודאי שרבים מן המוטיבים יכולים להיקרא על רקע המדרש בלבד, אולם קיומם של רמזים קבליים מפורשים מורה את הכיוון לקריאת כל השיר כולו.

הזיהוי שערכו המקובלים של התורה עם האלוהות משמעו גם זיהויה עם תהליך האצילות, הווה אומר זיהויה עם תהליך ההתגלות הדינמי של האל בעולם: אין תורה אחת. אין מצב אחד ואין ממד אחד של התורה. יש ממדי התורה. התורה, כשהיא אור כמעטפת – היא מלבוש וכשהיא אור כתוך – היא לחם חכמים. התורה בבחינתה הגבוהה ביותר היא השכל הנעלם (במשמעות הטרמינולוגית ההדוקה הכוונה היא לספירת כתר), המקור העליון, היבט המסתורין של האל הזהה עם ממד הסוד של התורה, הנובע מן המקור הטרנסצנדנטי וזורם משם ומטה אל התגלמות, עדיין לממד בלתי נגיש: החכמה הקדומה שהיא עדיין חתומה ומשם זורמת התורה המיסטית המופשטת אל הווית התורה הנתפסת, המתלבשת, המצויה לכל דורשה. ​

העיבוד של ביצוע השיר – מחרוזת מילולית: זיכרון וטקס

בניסיון לגבש קונספט לעיבוד שיר זה, על מנת להחיות אותו ולחלצו ממסגרת פשטנית, התחשבתי בשלושה גורמים: 

א) הקישור אל מחיאות כפיים; 
ב) ההתפתחות וההסתחררות המעגלית המאפיינת ריקוד מיסטי והמאפיינת מנייה לפי א"ב;
ג) מקבילה מעניינת לשיר זה שמצאתי במוזיקה הסופית מפקיסטן – שם אותה המנגינה מושרת למלים בערבית "לא אלה אילא אללה".

להאזנה>>

כירי רם מושר בביצוע זה של אנסמבל היונה בשילוב עם השיר "הללויה, הללו עבדי ה'" ו"נתנני במדבר היה ליבי חמרמר", שהוא הפזמון של הפיוט "אין עוד מלבדו" – שניהם שירים בולטים בשמחת תורה, אשר שילובם בתוך "כירי רם" מאפשר לחוש את התחושה האותנטית של התפתחות השמחה האכסטטית.

הללויה הללו עבדי ה' – בנוי כמתכונת שבח קדומה, אשר ייצוגה הקדום במחזור התפילה הוא הפיוט "אל אדון על כל המעשים". המשורר מונה את כל שבחיו של האל ומהלל אותו כרוב גודלו. באותה מתכונת, אם כי בצורה מורכבת יותר, עשוי גם הפיוט "אין עוד מלבדו". פיוט יפה זה משחזר את המתח בין גדולתו ונשגבותו של האל שאין עוד מלבדו ובין נתינתו את המתנה – את החוק, את התורה – לאדם. הפיוט משחזר את מצב נתינתה המקורי של התורה. התורה לעולם ניתנת מן המדבר: "וממדבר מתנה"; דרשו חז"ל כי הידע מוסר את עצמו באמת רק למי ששם את עצמו כהפקר במטרה להשיגו. למי שלא חס על גופו וממונו וכוחותיו על מנת ללמוד. זאת ועוד, התורה ניתנת למי שבא כהפקר ללא דעות קדומות למקום ממנו מתחיל הלימוד: "נתנני במדבר היה ליבי חמרמר" – זו קריאתו של עם ישראל מהמדבר, אבל זו עשויה גם להיות קריאתו של כל אדם לפני שהוא זוכה לתורה העצמית שלו. מן המדבר בוקעת הקריאה המעוצבת בסגנון קריאת הקדוּשה (הנאמרת בחזרת הש"ץ): "וקרא זה אל זה ואמר" והיא פותחת נקודתיים: אל כל השפע והשמחה של המים הנובעים של התורה: "שמחת תורה יש יש שמחת מצוה יש יש". אחר כך שבה ועולה ההסתחררות בשמות תואר לאל ("יחיד כבודו, כביר כבודו" וכו' וכו'), כמו גם לתורה קודם לכן, מה שמחזק את התחושה שהמילים: "שמחת חתן יש יש שמחת כלה יש יש" רומזות גם לאל ולתורה ולא רק לאדם ולתורה כחתן וכלה, והרי כאן מקבילה למנהג עריכת הכתובה בין האל ובין תורתו בחג המקביל לשמחת תורה, חג השבועות – חג מתן תורה.

*המילים המודגשות הן חלק ממילות הפיוט "אין עוד מלבדו".