כיצד לקרוא פיוט?

---

מי שקורא פיוט כשלבו ער וגופו קשוב, דומה להפליא לאדם שאוחז בכלי הנגינה שלו ומנסה להלחין טקסט אהוב: פורט תו אחד, ועוד אחד, מחפש את הקצב הנכון בו השיר יישמע, מגשש אחר מקום שבו הוא, בהווה הבוער שלו, יוכל להיפגש עם משורר קדמון מעולם אחר. השורות הבאות נועדו לתת כמה הצעות לגישושים מעין אלה.

הקריאה האישית

אז כיצד קוראים פיוט? נציע שתי דרכים עיקריות (שאפשר ומומלץ גם לנדוד בין שתיהן). דרך אחת היא דרך אישית: חיפוש אחר נקודת חיבור לטקסט – ניצוץ ראשוני שמתעורר בעת הקריאה. ניצוץ כזה יכול לעתים לעלות משורה אחת או דימוי אחד שפתאום לוכדים את הדמיון והמחשבה.

אחת הדרכים לגלות מקורות בערה כאלה היא להקדיש תשומת לב לקולות הנשמעים מבעד למילים ולאותיות. לכאורה, המילים עצמן אינן מדברות, ולשם כך דרוש הפייטן המבצע. אך למעשה מרבית "הוראות הבמה" של הטקסטים הללו מצויה כבר במילים עצמן. כדוגמא ניקח שורה אחת ידועה מאד מפיוט בן המאה ה־16:

שִׂימוּ לֵב עַל הַנְּשָׁמָה  לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה

מי מדבר כאן? בן כמה הוא, או היא? האם הם מדברים מעמדת סמכות או התנשאות, או שמא מעמדת נחיתות או ענווה גדולה? האם מי שאומר "שימו לב אל הנשמה" אומר זאת כתחינה נואשת, או שמא כעצה טובה ממורה ישיש? כל אחד מאִתנו עשוי לשמוע את המילים בטון אחר, ולרוב טוב שכך. הפיוטים אינם מיועדים רק לביצוע אחד או להבנה אחת. עם זאת, כדאי לנסות לעיין בבתים שלמים ובפיוטים שלמים ולראות האם הטון שנשמע בשורה אחת אכן נשמר לאורך השיר כולו, או שמא הוא משתנה, מתגוון, או משתבש. ברגעים נדירים אפשר בדרך זו למצוא חברים של ממש בפיוטים – קולות שעשויים ללוות אותנו ברגעי אושר או קושי.

כהמשך לכך כדאי גם לעקוב אחר קולותיהם של המבצעים השונים של השיר. אם נחזור רגע לדימוי שבו פתחנו, הרי שכל לחן הוא קריאה יצירתית בטקסט. אם הקריאה בשורה מסוימת אכן מעלה "ניצוץ", כדאי להקשיב לביצועים השונים של אותה שורה ולראות מי מהמלחינים והמבצעים מעלה ניצוצות דומים והופך את הפיוט כולו לאש משמחת.

להאזנה>>

מאחורי הקלעים של הפיוט

המלצה נוספת לקריאה האישית כרוכה בהצצה אל מאחורי הקלעים של הפיוט. במקורם, נכתבו פיוטים תוך היענות לשני זרמים שונים ולעתים מנוגדים. מצד אחד, הפיוט נועד לביצוע בפני קהל גדול, עממי ומגוון; מצד שני, מרבית הפיוטים בנויים מהרבדים הקדומים והעמוקים ביותר של השפה העברית ומתרחקים מן השפה המדוברת. כתוצאה מכך הפיוט משלב בין המוכר לבלתי מוכר. החוויות שבהן עוסקים הפיוטים הן חוויות מוכרות, נפוצות ובסיסיות: תקווה, שבר, חיפוש, אהבה ועוד. מצד שני, הכלי שמחזיק את החוויות אלה הוא לשון מורכבת, עשירה, נשגבת, ועבור בני זמננו – לעתים גם זרה. בציטוט שהבאנו השילוב הזה ניכר; הבקשה המובעת בארבע המילים הראשונות היא פשוטה ויפה: שימו לב אל הנשמה ועל הנשמה, היזהרו עליה, תנו לה מקום. המשך השורה, לעומת זאת, פחות מובן מאליו: המילים "לשם שבו ואחלמה", שמציינות שלוש אבנים טובות, משנות את אופן הדיבור מבקשה פשוטה וישירה לתיאור מקושט, עשיר ומטפורי. החרוז בין שני החלקים האלה (נשמה – אחלמה) מסייע לנו למזג ביניהם ואפילו לתת להם לתפקד כשתי כנפיים, כל אחת עם כוחה וייחודה. את השילוב הזה אפשר ללמוד לאתר ולהתענג עליו, גם אם מדובר בטקסט חדש שלא קראנו מעולם.

גבישי אחלמה מדרום אפריקה. מתוך הערך אחלמה בויקיפדיה

ומה לא לעשות

לבסוף, כדאי לומר מה מומלץ לא לעשות. ובכן, ראשית מומלץ לא להישען יתר על המידה על זכר שיעורי הספרות מימי התיכון. מרבית השירה שנלמדת לקראת בחינת הבגרות נבחרת על פי אמות מידה קלסיות, שאינן תמיד מתאימות לשירה מימי הביניים. הדוגמה המובהקת ביותר היא הצורך בתהליך על פני רצף הטקסט. כך למדנו: שהבתים מסודרים על פי תהליך שהמשורר עבר או מעוניין להעביר בו את קוראיו ועלינו כקוראים לפענח את התהליך. ובכן, בפיוט לא תמיד הדבר כך. ישנם פיוטים שבהם יש תהליך ברור שמעניין מאד להתעמק בו. אך מרבית הפיוטים אינם כאלה. במרכזם של רוב הפיוטים לא התהליך הוא העיקר אלא הנושא הכללי, כגון מצוקות הגלות, בקשת גשם, או קרבת אלוהים. סביב הנושא הזה מעמיד הפייטן כמה בתי שיר שמקיפים את הנושא ואינם בהכרח עושים בו סדר. לכן גם כאשר קוראים את הפיוט, מומלץ לא לנסות לאתר "בכוח" תהליך מעין זה. לפעמים די בכמה ניצוצות, כל אחד מכיוונו ובניסוחו המיוחד, כדי ליצור חוויה שלמה של למידה והתרגשות מן הפיוט.

אריאל זינדר הוא משורר, מורה וחוקר ספרות, חבר בקבוצת המשוררים "כתובת" המפעילה את פרויקט "מקום לשירה", בירושלים. במסגרת הפרויקט מרכז סדנאות כתיבה לאוכלוסיות מיוחדות בכל הארץ. תחום המחקר שלו הוא שירת הקודש בספרד.