יום מעמד סיני: עיון במנהגי פרשת יתרו

---

סעודת יתרו

תכונה מיוחדת מלווה את שבתות פרשות "יתרו" "ואתחנן" לקראת קריאת עשרת הדברות ומעמד הר סיני. ביום חמישי בערב, אור ליום שישי, ערב שבת פרשת יתרו, נהגו בתוניס ובג'רבה לקיים סעודה חגיגית מיוחדת, היא סעודת יתרו. סעודה זו ציינה את השמחה הגדולה לקראת מתן תורה, ובעיקר את שמחת ההורים שילדיהם למדו לקרוא במשך השנה, ועתה נזדמן להם לקרוא בכוחות עצמם את פרשת מתן תורה. ואכן, בג'רבה נערכה סעודה זו בבית הכנסת, ששימש גם מקום לימוד, בהשתתפות הרב המלמד ותלמידיו. כל תלמיד הביא את חלקו לסעודה המשותפת, כולל ביצה שעליה רשם את שמו כדי להימנע מחשש גזל, שמא תגיע לידיו ביצה גדולה יותר שהביא חברו.

בתוניס, עיר הבירה, נהגו להכין סעודה מיוחדת בכלים זעירים, לשמחת לב הילדים, שעיקרה היו יונים מבושלות ודברי מתיקה. ההקפדה על עניין היונים הייתה רבה, ולעתים אף שילמו מחירים מפולפלים למדי עבורן. כבר בתפילת שחרית של יום חמישי הובאו הילדים לבית הכנסת, לבושים בבגדי חג, והועלו לתורה תוך זילוף בשמים וזריקת סוכריות לעורר שמחה. ביום חגיגי זה לא אמרו תחנון. רוב המנהגים הקשורים ביום זה מלמדים כי לפנינו מנהג קדום המתקשר לעניין מתן תורה. יתר על כן, בג'רבה נשתמר בצד השם "סעודת יתרו" גם הכינוי "שמעת יתרו" על שם הפתיחה בפרשת "וישמע יתרו". ואכן, מנהג זה מצוי בקהילות ישראל נוספות, כגון אלג'יר. אחת המסורות קושרת מנהג זה למגפה שפרצה בקרב ילדי תוניס ונסתיימה לקראת שבת יתרו. מכאן מנהג אכילת היונים, ששימשו בעת ההיא מזון קל ומבריא לנפגעים. לכבודו של יום זה אף הדפיסו דף מיוחד שבמרכזו שני לוחות הברית וברכות התורה, מתחת להם ברכת המזון מקוצרת ל"נערים" ו"קריאת שמע לקטנים", ומשני צדיו סדר ברכות וברכות הנהנין. הדף נקרא ורקת יתרו, לאמור הדף המיוחס לסעודת יתרו, כפי שהוכן דף מיוחד לראש השנה, ורקת אלעסל. בהקשר זה מעניין לציין כי בין יהודי תוניסיה, ובעיקר בג'רבה, נהוג השם יתרו כשם מקובל לבנים.

פיוטים מיוחדים שעניינם מתן תורה, עשרת הדברות ואהבת התורה נכתבו סביב הנושא קודם כל לחג השבועות, יום מתן תורה, אך מהם הושרו בהתלהבות גם בשבת זו, ובכמה מכתובות השיר מצוין כי השיר מיועד לפרשת יתרו וכמובן גם בקריאת עשרת הדיברות שבפרשת "ואתחנן".

יום מעמד סיני

מתוך מסורת ארוכה זו מדור לדור מובא בזה פיוטו של רבי יצחק בן גיאת "יום מעמד סיני", שנכתב במקורו כפיוט רשות לתפילת "נשמת" לחג השבועות, אך במנהגים שונים השתמשו בו גם כפיוט פתיחה לקראת קריאת עשרת הדברות בפרשות "יתרו" ו"ואתחנן" ובחג השבועות. וכך אמנם נהוג עד היום במנהגי תוניסיה, לוב ואלג'יריה.

מתוך מסורת ארוכה זו מדור לדור מובא בזה פיוטו של רבי יצחק בן גיאת "יום מעמד סיני", שנכתב במקורו כפיוט רשות לתפילת "נשמת" לחג השבועות, אך במנהגים שונים השתמשו בו גם כפיוט פתיחה לקראת קריאת עשרת הדברות בפרשות "יתרו" ו"ואתחנן" ובחג השבועות. וכך אמנם נהוג עד היום במנהגי תוניסיה, לוב ואלג'יריה.

יוֹם מַעֲמַד סִינַי
עֵת בֹּא בְּרַעְיוֹנַי
יִמָּלְאוּ מָתְנַי
צִירִים וְחַלְחָלָה

צָפוֹן וְיָמִין חָל
יָם מַעֲרָב זָחַל
כֹּל מִמְּךָ דָּחַל
הוֹדְךָ בְּעֵת נִגְלָה

חֲסִין יָהּ שִׁמְךָ מַלְכִּי
בְּפִתְחַךְ בְּאָנֹכִי
הַסּוּ יְצוּרִים כִּי
לֹא יָכְלוּ מִלָּה

קוֹלְךָ כְּמוֹ שָׁמְעוּ
שָׁחוּ וְנִכְנָעוּ
זָעוּ וְגַם נָעוּ
מַטָּה וְגַם מַעְלָה

חַי אֵל קְצוֹת גָּדְלָךְ
מִי יַעֲרֹךְ מוּלָךְ
כִּי אֵין תְּחִלָּה לָּךְ
גַּם אֵין לְךָ תִּכְלָה

זֹאת בַּחֲזוֹת לִבִּי
יָחִיל בְּמוֹ קִרְבִּי
אֶפְחַד וְיָבֹא בִּי
רַעַד וּבֶהָלָה

קוֹשֵׁר מְזִמָּתִי
חוֹקֵר עֲלוּמָתִי
רוּחִי וְנִשְׁמָתִי
תּוֹדֶה לְךָ סֶלָה

חווית בראשית של נשמה יהודית

השיר שלפנינו נכתב כדי לשמש רשות לתפילת "נשמת" לחג השבועות. פיוט "רשות" הוא, כידוע, פיוט פתיחה הבא כמעין הקדמה לתפילה כלשהי והוא קשור בתוכנו ובצורתו לתפילה הבאה אחריו ולענייני היום. הקשר של שירנו לענייני דיומא גלוי וברור – תיאור מעמד סיני הוא נושאו העיקרי של השיר. המשורר מבליט את ההתרגשות, את ההתלהבות ואת התכונה וההזדעזעות בעולם כולו נוכח מעמד מופלא ויחיד במינו. השיר קשור ישירות אל התפילה "נשמת כל חי", אלא שבתפילה מדובר בכל נשמה, וכאן מדובר במיוחד ב"נשמתי", נשמתו של ה"אני" המתפלל, של הקורא את הפיוט.

קשר זה אינו קשר חיצוני בלבד. הוא חלק ממהותו של השיר, שכן מעמד סיני מעורר בקרב הדובר המדבר אלינו מן השיר התרגשות רבה, והתרגשות זו היא המביאה אותו להודות לבורא בכל יכולתו. ההתרגשות וההסתכלות הפנימית משמשות גם מסגרת לשירנו. השיר פותח "יום מעמד סיני – עת בוא ברעיוני...", כלומר בשעה שרעיונותי מהרהרים באותו מעמד נשגב, הריני נמלא התרגשות, פחד וחרדה, ומתוך הרהורים אלה של התרגשותו שלו הוא מתאר את ההתרגשות העצומה שאחזה את העולם כולו בעת מעמד סיני. מתוך אותן תחושות של התרגשות וסערה פנימית הוא גם מסיים את הפיוט (טורים 21–­24) ומכריז, כי נשמתו תודה לבורא תודה נצחית. השיר מציע אפוא שני מעגלים; מעגל המתאר את תגובת העולם בשעת מתן תורה ממש (טורים 5–­16), ומעגל המתאר את ההתרגשות והחרדה של המדבר אלינו בשיר – המשורר, או הקורא המזדהה עם דבריו. ההתרגשות המתוארת במעגל השני אינה באה בשעת מעשה ממש, אלא מתוך העיון וההתבוננות במה שהיה שם. עצם המחשבה על אותו מעמד נפלא ונשגב מחיה בלב המשורר אותה חוויה קדמונית שהייתה לעולם בזמן מתן תורה.

והרי מקובלים אנו, כי כל הנשמות היהודיות כולן זכו לטעום מאותה חוויה נפלאה "הנשמות העתידות להבראות... כל אחת ואחת קיבלה את שלה... אמר ישעיהו, מיום שניתנה תורה בסיני, שם הייתי וקיבלתי את הנבואה הזאת..." (שמות רבה, פרשה כח, ד). נמצא, ההתרגשות באה למשורר מתוך עיון והתבוננות, אך היא נובעת ממעמקים, מתוך חווית בראשית של נשמה יהודית העומדת בשעת מתן תורה בתחתית ההר וצופה במעמד הגדול והעצום מעין כמוהו.

המשורר עושה את נפשו בבוּאה לעולם כולו. אותה התרגשות שהייתה בעולם, משתקפת עתה בנפשו של המשורר, ה"אני" של המשורר נעשה ראי לעולם כולו בשעת מתן תורה. והמשורר מתאר את סערת הרגשות שבו ואת חרדתו במילים מדברי חז"ל. בתיאור שבשיר מבליט המשורר יפה ניגוד מעניין בין התכונה הגדולה, ההתרגשות והחרדה ובין השקט מתוך תדהמה, שירד על העולם ועל כל יצוריו באותה שעה. מתוך שקט זה שמע העולם כולו את קול השם הפותח ב"אנכי ה' א-להיך", והקול מובלט ומודגש מתוך הדומיה בעולם כולו. הדממה נובעת מתוך התדהמה הגדולה וההתפעלות העצומה, אך המתבקש באותה שעה, לפתוח בשבח ובתהילה לבורא, דבר זה – אומר לנו השיר – הוא מעל לכוחו של האדם. אין האדם יכול לערוך אפילו "קצות גודלו". גם דבר מועט ביותר מגדולת ה' אין האדם יכול לתאר בדבריו, שהרי מי יכול לתאר גדולתו של מי שאין לו תחילה והוא קיים לנצח. עצם המחשבה על גדולת הבורא מביאה את האדם ל"רעד ובהלה" (טור 24), כל שכן כאשר גדולה זו באה לידי ביטוי במעמד ממשי לעיני העולם כולו. כיוון שאין האדם יכול לתאר גדולת הבורא, מציין המשורר את התגלותה של גדולה זו, את התרגשות העולם כולו ואת סערת הרגשות הפרטית של המשורר ושל כל יהודי המזדהה עמו. ומי שדבר זה לנגד עיניו – אין לו אלא להכריז "רוחי ונשמתי תודה לך סלה".

המשורר בנה את שירו טורים קצרים וקצובים והעמיד צלילים חוזרים (אליטרציה) וחריזה עשירה ומגוונת המוסיפה לקצב המהיר של השיר. כל זה ממחיש יפה את התכונה ואת ההתרגשות שהם עיקר בשיר. דרך נוספת להמחיש זאת היא על ידי ריבוי שמות ופעלים נרדפים המתארים התרגשות וחרדה: צירים וחלחלה, חל, זחל, דחל, הסו, שחו ונכנעו, זעו וגם נעו, יחיל, אפחד, רעד ובהלה. לזה יש להוסיף את הפניות החוזרות לקב"ה – חסין, חי, קושר מזמתי, חוקר עלומתי, הקושרות את הדובר בפנייתו ובכל דבריו ותיאוריו לה'. ומתוכן עולה התרגשותנו בקריאת השיר. אכן ידע המשורר לאחד תוכן וצורה לשלמות אחת המשרתת יפה את תכלית השיר.

פרופ' אפרים חזן הוא חוקר שירה ופיוט, היה ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן. נכתב בשבט תש"ע, ינואר 2010.