תולדות הציונות

תולדות הציונות מבוססות על מארג של מהלכים דרמטיים, שנועדו לקדם את מימוש החזון הציוני להקמת מדינה יהודית. המהלכים הללו נולדו משילוב של עשייה ציונית מאומצת והתפתחויות בעולם, שלעיתים פתחו הזדמנויות לפעולה ולעיתים גררו פעולות חירום והצלה בתגובה למצוקות וטרגדיות.

אחת מאבני הדרך הראשונות הייתה הקמתה ב-1881 של תנועת "חובבי ציון", שאיגדה ארגונים ציוניים שונים. שנה לאחר מכן החלה "העלייה הראשונה" ומיד אחריה "העלייה השנייה", שהיו גלי העלייה ההמונית הראשונים לארץ ישראל לאחר 2,000 שנות גלות. בשני הגלים, שנמשכו מ-1882 עד 1914, עלו לארץ כ-65 אלף יהודים, שייסדו את הבסיס להתיישבות העברית החדשה, העירונית והכפרית.

בעיצומה של העלייה הראשונה, ועל רקע ריבוי הזרמים הציוניים, התקיים ב-1897 הקונגרס הציוני הראשון ביוזמת בנימין זאב הרצל. הקונגרס התכנס אחת לשנה או שנתיים, והוכרעו בו החלטות שהתוו את דרכה של התנועה הציונית. אחת מהסוגיות שהסעירו את הקונגרס והיישוב העברי המתפתח הייתה "מלחמת השפות" שהתנהלה בין המצדדים בהנחלת השימוש בשפה העברית המתחדשת והמתנגדים לכך.

בין הצהרת בלפור להעפלה
הישג חסר תקדים לפעילות הציונית נרשם בנובמבר 1917, עם פרסומה של הצהרת בלפור, שבה הכריזה בריטניה כי תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. ההכרה הפומבית של מעצמה עולמית ברעיון הציוני עוררה תקוות גדולות בעולם הציוני.

בד בבד עם המאמצים המדיניים, בעקבות עליית היטלר לשלטון וההגבלות הבריטיות על העלייה, קודם מפעל ההעפלה שנמשך מ-1934 ועד קום המדינה. כ-120 אלף יהודים הועלו לארץ, תוך סיכון רב ועימותים חריפים עם הבריטים. עם הקמת המדינה, עלו לארץ בתוך שנים ספורות מאות אלפי יהודים. בניסיון לספק קורת גג מהירה, הוקמו כ-130 מעברות שבהן שוכנו העולים בצפיפות ובתנאי היגיינה ירודים. עד אמצע שנות החמישים עברו מרבית העולים לשיכוני קבע, אבל המעברות נחקקו בתודעה הציבורית כמהלך שנוי במחלוקת.

בספרייה הלאומית שמורים אוספים רבים המתעדים את תולדות הציונות על שלל מפעליה וקורותיה מראשית הציונות ועד ימינו. כתבי עת, תמונות, איגרות, גילויי דעת, כרזות וחומרי ארכיון נוספים שנאספו בספרייה שופכים אור אנושי ומידעי מעשיר ומעניין על הפרקים הרבים, הסוערים והסבוכים שהובילו להקמת מדינת ישראל.