ארור המן, ברוך מרדכי – מקורו של פיוט קצר

---

"ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים, ברוכים כל הצדיקים. וגם חרבונא זכור לטוב"

אחד הקטעים המעניינים הנאמרים בחג הפורים הוא מעין פיוט קצר הנאמר בציבור מיד לאחר קריאת מגילת אסתר וברכת "הרב את ריבנו", הנאמרת בסופה. בפיוט קצר זה מוקבלים ה"ארורים" ל"ברוכים" – איש מול איש, אישה מול אישה, קבוצת הצדיקים מול קבוצת הרשעים – ובסופו, תוספת על חרבונה, שגם הוא זכור לטוב. בניגוד למקובל ביחס לפיוטים רבים, פיוט – או קטע – קצר זה זכה למעמד הלכתי. אזכורו המוקדם ביותר הוא בתלמוד הירושלמי למסכת מגילה, שבו נאמר "רב אמר צריך לאמר ארור המן ארורים בניו א"ר פינחס צריך לומר חרבונה זכור לטוב" (פ"ג ה"ז).

במסכת סופרים, שנכתבה בתקופת הגאונים, הדברים מובאים בהרחבה יתרה: "לאחר קריאתה צריך הקורא לחתום ולומר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, האל, הרב את ריבך...עוד אמרו שכן צריך ליתן שבח והודייה על הגאולה ועל הפדות וחותם ברוך אתה ה' האל הנקמות המשלם גמול לאויבים ומגן לצדיקים ומושיע עמו ישראל מיד שונאיהם...ואחר כך מקלס לצדיקים [...] ורב אמר צריך לומר, ארור המן, וארורים בניו. אמר ר' פנחס וצריך לומר חרבונא זכור לטוב..." (פרק יד, הלכה ב–ג). ניתן לשים לב כי קיימות כאן שלוש אמירות שונות שהשתלבו לכדי פיוט אחד: קילוס הצדיקים, גינוי הרשעים והיחס המיוחד לחרבונה, בהנחיית ר' פנחס.

הדברים מצאו את ביטוים בשולחן ערוך, שכתב: "צריך שיאמר ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל עובדי אלילים ברוכים כל ישראל וצריך שיאמר וגם חרבונה זכור לטוב" (אורח חיים, תרצ, טז).

מנהג המקובלים לומר את הקטע שלוש פעמים לשם חיזוק.

נראה כי אמירה זו בסופה של הקריאה מאפשרת מעין סיכום של התובנות העולות במגילה – מהפרסונלי, המציין את "הטובים" ו"הרעים" במגילה, אל עיקרון כללי – ברכת הצדיקים וגינוי הרשעים. באמירה המשותפת, המוזיקלית לרוב, של הקטע, יש מעין קבלה כללית של המסרים העולים מהמגילה ברוב עם וחלוקה ברורה בין הטוב לרע. מעניין שאבחנה זו ממש – או נכון יותר – היעדרה, היא האינדיקציה לשכרות הרצויה מן האדם בפורים – אדם נדרש להשתכר עד שלא יצליח להבחין בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי".

במסורת אשכנז נוהגים לשיר בסיום קריאת המגילה וברכת "הרב את ריבנו" את הפיוט "שושנת יעקב" (מתוך הפיוט השלם "אשר הניא"), שבו מובא בדרך פיוט עניין זה, ובכך יוצאים ידי חובת הירושלמי והשולחן ערוך באופן פיוטי.  

שׁוֹשַׁנַת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה:
בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי:
תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח:
וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר:
לְהוֹדִיע שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ:
וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ:
אָרוּר הָמָן אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לְאַבְּדִי:
בָּרוּךְ מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי:
אֲרוּרָה זֶרֶשׁ אֵשֶׁת מַפְחִידִי:
בְּרוּכָה אֶסְתֵּר בַּעֲדִי:
(אֲרוּרִים כָּל הָרְשָׁעִים:
בְּרוּכִים כָּל הָצָדִיקִים:)
וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לַטּוֹב: