אפרת וינון דילמאני – משמרים מסורת ביחד

---

לכל ביצועיהם של ינון ואפרת דילמאני באתר הפיוט והתפילה

התרבות של קהילת יהודי משהד היא מרכיב משמעותי בזהותם של הזוג אפרת וינון דילמאני ומקור לגאווה עבורם. אפרת וינון שניהם צאצאים ליהודי משהד, קהילה יהודית בעלת סיפור ייחודי, והם מבקשים בדרכים רבות – אחת מהן היא בהקלטות פיוטים וקטעי תפילה לאתר הפיוט והתפילה – לשמר את מסורת העדה.

סיפורה של יהדות משהד הוא סיפורה של גבורה ארוכת שנים. בשנת 1839 אולצה קהילת יהודי העיר משהד, הנמצאת בצפון מזרח איראן, להתאסלם. בלית ברירה יהודי העיר קיבלו על עצמם את דת האסלאם השיעי כלפי חוץ, אך בסתר המשיכו לשמור על יהדותם. בתקופה זו, שבה קיימו חיים כפולים, נוצרה בתוך הקהילה אחווה יוצאת דופן, והתפתחו בה מנהגים מיוחדים, שמטרתם הייתה לשמר את מצוות היהדות ולהקפיד על קלה כבחמורה מבלי לעורר את חשדם של שכניהם המוסלמים. בו בזמן, ובשל הצורך לשמור על מנהגי הדת בחוזקה ובאדיקות, פיתחו יהודי משהד מסורות, נהגים ותרבות מיוחדים. החנוכייה המשהדית, לדוגמה, הייתה מקבץ של נרות שניתן להפריד, כך שאם ייכנס שכן מוסלמי לבית, ניתן יהיה לפזר את הנרות מבית מבלי לעורר את חֲשדוֹ.

מראשית המאה העשרים, ובמיוחד בסביבות שנות הארבעים בה, עזבו יהודי משהד את עירם, ובהמשך היגרו לאזורים שונים (כמו ישראל, איטליה, אנגליה, גרמניה וניו יורק), שבהם סוף סוף יכלו לקיים את יהדותם בגלוי. 

*

ינון ואפרת, ששתי סבתותיהם היו אחיות, נולדו וגדלו בסביבות שונות. ינון נולד בעיר רומא שבאיטליה. אביו של ינון, אברהם דילמאני, נולד בעיר משהד בשנת 1925. תקופת ילדותו של האב סימנה את סוף תקופת האניסות, ובה עדיין שמרו יהודי משהד את יהדותם בסתר. אברהם הצעיר חייב היה ללמוד בבית ספר מוסלמי. בבגרותו עבר למילאנו, שבה הייתה קהילה משהדית גדולה, ואחר כך לרומא – במטרה להרחיב את עסקיו בשטיחים ויודאיקה. בהמשך הצטרפה המשפחה, יחד עם משפחות נוספות מהקהילה באיטליה, לקהילת המשהדים בניו יורק. את המסורת של יהודי משהד, במיוחד את השפה הפרסית, מנהגים ומאכלים, ספג ינון במהלך חיי היום־יום בקרב הקהילה. לפני כעשרים שנה עלה ינון לישראל, ולפני שמונה עשרה שנה נישא לאפרת.

אפרת נולדה למשפחה מקהילת יוצאי משהד בירושלים, קהילה שהתיישבה בשכונת הבוכרים בעשור האחרון של המאה התשע עשרה וגדלה בהדרגה בעשורים הראשונים של המאה העשרים, עם עלייתם של עוד ועוד מיהודי משהד לירושלים. כל משפחתה ממוצא משהדי, מלבד סבתה מצד האם, שהייתה ממוצא חלבּי ומיוחסת לרבי חיים ויטאל.

למרות המרחק בזמן ובמקום ממשהד, ספגו אפרת ומשפחתה את המסורת המשהדית מפי בני משפחתה, שהתאמצו להנחיל אותה לצאצאיהם. את נעימות התפילה והפיוטים המיוחדים של העדה שמעה אפרת מאת אביה החזן ר' אבנר מרדכי בבית הכנסת השכונתי בשבתות ובחגים, וכן בשירה משותפת של הפיוטים המסורתיים יחד עם האב בשולחן השבת והחג. בנוסף, התוועדה אפרת לנוסח התפילה ולפיוטים המשהדיים כאשר הייתה מבקרת בבית סביה וסבתותיה בירושלים – מנשה ורחל מרדכי ויצחק וגרציה מרדכי, בשבתות ובחגים, וכן מתפללת בבית הכנסת המרכזי של יוצאי משהד בירושלים, בית הכנסת על שם חאג'י יחזקאל לוי, אשר הסבתות של ינון ואפרת הן מצאצאיו. מעניין לציין את אהבתה של הסבתא גרציה, שמוצאה מחלבּ, למסורת המשהדית. אפרת מספרת כי היא ידעה את השפה הפרסית על בורייה, הכירה והוקירה את מנהגי העדה ובישלה בטוב טעם את המאכלים המסורתיים.

בית הכנסת חאג'י יחזקאל הלוי, ירושלים. צילום: אפרת דילמאני

המוזיקה והשירה הפרסית והיהודית־פרסית בכלל והמשהדית בפרט תופסות מקום חשוב בחייה של משפחת דילמאני. ינון שר, מנגן בפסנתר ומתופף מילדות. אפרת גם היא שרה ומתופפת מגיל צעיר. המוזיקה, כך הם מספרים, מקשרת ביניהם. מאז שהתחתנו, הם אוהבים לשיר יחד וללוות את עצמם בכלי הקשה פרסיים מסורתיים: ינון בזַרְבְּ, תוף גביע (דומה במקצת לדרבוקה), ואפרת בדַף, תוף מסגרת עגול. אפרת מספרת שהיא ירשה את כישרון התיפוף שלה מסבתה המשהדית, רחל סלטנאת: "מגיל צעיר מאוד, כמו הסבתא, תופפתי על כל דבר. כשהייתי בת עשר אמרה סבתא שאני מוכשרת בתיפוף, הושיבה אותי עם התוף הפרסי שלה, התחילה לשיר שיר בפרסית, ואמרה לי: 'נגני!' ניגנתי. והיא אמרה: 'את רואה שאת יודעת לנגן?' הכישרון המיוחד של סבתא היה ללמד מבלי להתאמץ יותר מדי. לימוד אינטואיטיבי שכזה. כמו המתכון של הסבתות. דרך החיים עצמם."

מאז שנת 2019 החלו ינון ואפרת ללמוד מוזיקה באופן מקצועי באקדמיה למוזיקה מן המזרח בירושלים.

*

מעבר למוזיקה באופן כללי, חשובים לאפרת ולינון השימור וההנחלה של פיוטי קהילת יהודי משהד ולחניהם וכן שימור והנחלת המסורת והתרבות המשהדית בכללותה – לשלוש בנותיהם המשותפות בבית פנימה ולקהילה המשהדית בכללותה.

את הפיוט "שלח גואל", פיוט חתונה בפרסית שבו פזמון חוזר בעברית, למדה אפרת מסבתה רחל בלחן המשהדי. בחתונות נהגה סבתה לשיר את הפיוט "שלח גואל" בליווי דומבק (התוף הפרסי המסורתי), והציבור, גברים ונשים, ענה לה בפזמון. את מיומנות הקריאה בעברית ובפרסית ירשה סבתה כנראה מהוריה: אביה, באבא ר' יוסף לוי, היה חזן. אמה, רבקה, הייתה אישה משכילה ויראת שמיים. היא לא השלימה עם החינוך של בנות דורה בחברה היהודית־פרסית, שנמנעה מהן כל השכלה מלבד זו ששירתה אותן במלאכות הבית, וביקשה מאביה שלה שילמד אותה לקרוא, על מנת שתדע להתפלל מהסידור וללמוד תורה. אביה התפלא, אך לימד אותה בכל זאת, והיא הנחילה הן את כישורי הכתיבה והקריאה והן את יראת השמיים לבנותיה.

אפרת וינון מעידים על זהות משהדית חזקה בין יוצאי הקהילה, חיבור שגובר על גבולות גאוגרפיים, שפה ותרבות. הם מפעילים קבוצת ווטסאפ ובה מאות יוצאי משהד בישראל, עוזרים בארגון אירועים ופעילויות נוספות לקהילה בבתי הכנסת ובמקומות שונים ועוד.

"עם פטירתם של זקני וזקנות העדה, דברים משתנים", מספרים בני הזוג במעט עצב. "בילדות זה היה מובן מאליו. סבא שר. אבא שר. סבתא שרה. היום זה כבר לא כך. בתי הכנסת כבר אינם מלאים כמו פעם." עם פטירתם של בני הדור הקודם – סבתה של אפרת ואביו של ינון, אומרים השניים, "הרגשנו שאנחנו נקראים לגדל ושמוטלת עלינו השליחות לשמר את המסורת שלנו, לתעד את מה שאנחנו יודעים ולהנחיל זאת לקהילה כולה. אנחנו מקווים שהעם בישראל כולו יכיר את הסיפור ההיסטורי החשוב של יהדות משהד ואת המורשת התרבותית הנפלאה שלנו."

רן חורי הוא עורך התוכן והלשון של אתר הפיוט והתפילה.