חסרות ויתרות: על טקסי חניכה, אנחות יהודיות ותעלומות שאינן פתורות

---

כל מקדש שביעי – מילים וביצועים

א.

על שולחן העבודה בחדרי ביד בן צבי ציפתה לי הפתעה של ממש: מישהו, שאיני יודע בוודאות מי הוא, הניח עליו מבעוד לילה ספרון קטן ודל למראה, ששמו ושערו מעידים עליו כי כולל הוא פירושים לזמירות השבת, המסייעים למזמרים לעמוד על פירוש החרוזים ושברי החרוזים הנאמרים מפיהם וכן לדעת על מה מוסבים הפיוטים המוכרים. מטבע הדברים, ואולי אף מכוחו של ייחוס משפחה, אני מוצא עצמי מדפדף היישר אל זמירות ליל השבת ומחפש משמעות ופשר חדש בפיוט הרגיל יותר מכול בביתנו מאז ימי ילדותי, "כל מקדש שביעי".

על שערו של הספר דק הגו, ששמו "שלושה ספרים נפתחים", נכתב כי הוא מאגד בתוכו את פירושיהם של הרב המדקדק יהודה אריה ליוואי אופנהיים מק"ק גליגא ("מטה יהודה"), הרב יעקב בן רפאל הלוי מפראג ("מנחת יעקב"), ופירוש נוסף – אלמוני ומתומצת – ששמו "פרחי שושנים". בתחתית דף השער אני מגלה כי הספר המצוי בידי ראה אור בתל אביב בשנות החמישים, בהוצאת "פאר" הזכורה לטוב. ואולם ההוצאה הארץ־ישראלית אך הדפיסה מחדש את הספר, שראה אור בשנת 1910 בפיעטרקוב המעטירה בידי המביא לבית הדפוס, שאף את כתובתו המדויקת לא שכח לציין: יצחק שליאמאוויץ מלאדז, [רח'] נאווימיעסקי 22.

מי היה אותו יצחק שלימוביץ מלודז' איני יודע, וגם תולדותיהם של הרב מפראג ושל הרב המדקדק אינם מציגים עצמם בפניי, בשעת חיפוש ראשוני בספרייה. מאידך, כעת יודע אני לספר כי הספר ראה אור עוד לפני כן כמה פעמים, הראשונה שבהם בידי יוסף פישר מקרקוב, בשנת 1894.

מדוע מתעניין אני לפתע בקורותיהם של המחברים והמדפיסים של הקובץ העלום? הסיבה לכך טמונה בעיקר עובדה שבשולי "כל מקדש" המוכר והטוב, במקום שבו נמחקו בעבר ארבעת החרוזים האחרונים המקוריים, מוצא אני בספר ארבע שורות חדשות בתכלית, שאיני מכירן כלל, ושאף לא הופיעו – כך נדמה לי – בשלל הדפסותיו החוזרות של הפיוט.

אל תעלומת השורות העודפות אחזור עוד בהמשך, ובינתיים אני שב לדפדף ולמשמש בכריכתו של הספר המונח על שולחני, ומגלה – כמעט כמו תמיד – שגם בו מוצא אני את עקבותיו של בית כנסת עלום שטרם הכרתי.

הספר, כך מסתבר, הוענק כמתנה מנשיא המדינה יצחק בן צבי לאפרים ברקוביץ, "המורה המטיף" של בית הכנסת קנטרוביץ בתל אביב, שפעל ברח' טרומפלדור 41. הוא נשלח מלשכת נשיא המדינה בכ"ו בחשוון תשי"ט, כמענה למשלוח ברכה מאת מתפללי בית הכנסת לנשיא המדינה לרגל שנת העשור. בברכתם של המתפללים, כך ניתן להבין, נכללה גם תמצית הנאומים שנישאו בבית הכנסת באותה השנה מפי הרב ברקוביץ עצמו. את הנאומים הללו איני מוצא כעת, למרות מאמצי, לא בדפוס ולא באופן אחר. תחת זאת, בצדה הפנימי של הכריכה, אני מוצא הקדשה נוספת מחודש אייר תשכ"א ("שנת הבר מצוה של המדינה"), מאת המורה המטיף לגבאי הראשון של בית הכנסת, ר' אהרן קולוטזש, שלו מוקדשים חרוזים נמלצים ולא מעט נרגשים: "האיש היקר והאהוב, המכובד והחשוב, בקי ומלומד בתורת השם, תורת השמים, וגם בתורת האדם, תורת החיים". משסיים הרב לחרוז את חרוזי הברכה לגבאי המסור, הוסיף כהקדשה גם את השורות האחרונות של הפיוט הנפלא "בבואו מאדום חמוץ בגדים", וזו כשלעצמה, כמדומה, סיבה מספקת לתהות על קנקנו של אותו המטיף.

כיצד, אם כן, התגלגל הספר משולחנו של הגבאי הראשי בבית הכנסת, שלו הוענק הספר, בחזרה אל לשכתו של נשיא המדינה, ומשם אל שולחני? ומה עלה בגורלו של בית הכנסת התל אביבי הקטן? חידה היא, ותהי לחידה שמן הסתם עוד אמצא את הדרך לעסוק בה בעתיד. בינתיים, אני מחליט, עדיף לחזור ולעיין בשורות המפתיעות שבסופו של הפיוט.       

ב.

"כל מקדש", זאת יודעים אלו המכירים את מילות השיר על פה, הוא פיוט קטוע זנב. בנוסחו המודפס של הפיוט נקטע הוא לאחר האות צ', ותחת ארבע השורות החסרות נוסף בשלב כשלהוא המשפט "ה' אלוקי ישראל תשועת עולמים", החורז את הפסוק שלפניו: "ה' אלוקי ישראל הבה תמים".

השאלה מדוע פסק המחבר מלחרוז את הבית האחרון בשיר הטרידה לא מעט יהודים לאורך הדורות, והייתה סיבה מספקת ליצירתה של אגדה עממית, שעל פיה – כפי שמספר ש"י עגנון בסיפורו "לעבד נמכר יוסף" – נפטר המחבר לפתע פתאום בעודו עסוק ביצירת הפיוט, ובטרם שהיה סיפק בידו להשלימו עד האות האחרונה: "שבחרוז זה יצאה נשמת הפייטן, ולא השלים כל סדר אלף בית שקבע בו פיוטו".

אלא שסיפור זה, קסום וטרגי ככל שיהיה, אין לו על מה להתבסס, לדאבון הלב: במחזור ויטרי, שחיבר ר' שמחה תלמידו של רש"י במאה האחת עשרה, הופיע הפיוט לראשונה כשלזנבו מחוברות באופן טבעי ארבע השורות המקוריות, שנשתכחו עם הזמן:

קדשם במצוותיך וטהרם כעצם השמים לטוהר,
רוחך תניחמו כבהמה בבקעה תרד מן ההר,
שבטיהם תשכנם בנחלת הסהר,
כנחלים נטיו וכגנות עלי נהר.

הסיבה שבעטייה נשתכחו במהלך אלף השנים האחרונות בתי הסיום המקוריים, אינה ידועה לאשורה. ואולם ברי, עם זאת, כי הבית הנשמט נושא אופי עמום ומיסטי בהרבה משאר הבתים, וכך אולי אִתרע לו סגנונו, שלא בהכרח התאים לאמירתו במסגרת משפחתית, וסופו שנמחק לחלוטין מסדר הזמירות המודפס, על כל גרסאותיו.

אנו, בכל אופן, אין לנו עניין בהשערות התלויות על בלימתו של קולמוס, ודי לנו שאנו יודעים שהפיוט היה שלם בעת יצירתו, ושבשלב מסוים החליט מאן דהוא לחרזו, ולהוסיף עליו את השורה היתרה והנחרזת המסתיימת בבקשה לתשועת עולמים.     

אלא שכאן חוזר לשולחננו הספר הדק המצוי על שולחני, ומוסיף פליאה על פליאה, בהמציאו לקורא ארבע שורות שונות לחלוטין לסיומו החסר של הפיוט, שאף הן, מטבע הדברים, משתמשות באותן האותיות שנותרו ללא חרוז:

קרבינו לעבודתך בטוב ובנעימים,
רחם עלינו ברוב רחמים,
שמרנו מידי כל הקמים,
ושמחנו בבנוי כמו רמים.

סיום מפתיע זה – מאליו מובן שאין הוא סיום מקורי חלופי: סגנונו אינו נאה כמו סגנונם של שאר הבתים, שורותיו קצרות בהרבה, וכאילו כדי להוסיף חטא על פשע, נותרה האות ת' שוב בלתי מחורזת. זאת בניגוד לאופיו של הפיוט, ובניגוד לסיומו המקורי והנשכח. מי אפוא הוא זה שמלאו לבו להוסיף שורות חלופיות על הפיוט המוכר? ומדוע לא נטמעו אלו אף הן במסורת ישראל, כמו שאר חלקיו?

על השאלה הראשונה בדבר זהותו של המוסיף, אני נאלץ להודות, אין בידי תשובה של ממש. עיתים קורה שאדם זה או אחר מחליט שעליו להשלים את מלאכתם של קודמיו, ובדרך לא דרך מגיעים הדברים לדפוס. מאידך השאלה השנייה, בדבר השתכחותה המוחלטת של הגרסה החלופית, מטרידה מעט יותר.

הדפסותיו החוזרות ונשנות של "שלושה ספרים נפתחים", שראה אור בקרקוב, בפיעטרקוב, בבודפשט, בניו יורק, בתל אביב ובבני ברק, כמו גם תפוצתם הרחבה של הספרים עצמם, מעידות כאלף עדים על היכרותו של הציבור האשכנזי הרחב עם הספר בראשית המאה העשרים. וכך, אם מניחים אנו בפשטות כי השורות העלומות הנוספות היו מוכרות היטב בעבר בציבור הרחב, כיצד נתעלמו הן באופן מוחלט בשנים שחלפו מאז?

כמענה לתהייה זו דומה שאין לנו אלא להסיק בצער, כי ארבע שורות אלו, בדומה לכה הרבה נעימות ושירים, הגיעו באחת לסוף ימיהן אגב מוראות השואה, שבמהלכה נרצחו לא רק יהודים, כי אם גם חלומות, מנהגים, זיכרונות ומיליוני שורות שלא יצוטטו עוד לעולם.

בין כך ובין כך, וגם אם מקורן וגורלן של השורות העודפות אינו ברור כל צרכו, הרי שדווקא ביחס לתוכנן, העוסק בבקשה מאת ה' כי ישמור על עם ישראל מידי הקמים עליו לרעה, ניתן לומר שמתאימות הן במדויק למהלכו של הפיוט כולו, כמו גם לאווירתו המיוחדת, שבעטייה, כך דומני, זכה דווקא הוא לעטר את שולחן השבת מיד לאחר הקידוש.

ג.

לפני כעשרים וחמש שנים, אם איני טועה, חלה אותה השבת שבה הכריז אבי לאחר המרק, ללא הקדמה וללא גינונים, כי מכאן ואילך מנוי וגמור עִמו כי נתחיל כולנו לזמר זמירות בסעודות השבת, ולא נכלה עוד את עתותינו בשיחה בטלה שבינה לבין השבת אין ולא כלום. "בתוך כמה חודשים", הבטיח לנו באופטימיות מאיימת, "תדעו כולכם את מילות הזמירות בעל פה".

התדהמה שאחזה בנו לשמע הקביעה שהונחתה עלינו בבת אחת, בלא אזהרה ובלא משוא פנים, נתחלפה עד מהרה באימה של ממש, משהחלו אבי ואמי להמהם בצוותא את הנעימה המשפחתית המוכרת ל"כל מקדש שביעי", הפיוט הפותח באופן מסורתי את זמירות ליל השבת. הנעימה הנוגה והחמקמקה, שבינה ובין מנגינה של ממש משתרע מרחק רב, לא נשמעה כלל כמשהו שניתן לזמרו, שלא לדבר על לימודו בעל פה. באותה שבת, כך אני משחזר ממרחק השנים, חשתי שתמה תקופת הילדות, והנה נכנס אני באופן סופי לעולמם של המבוגרים, המתירים לעצמם להמהם ולשורר מעת לעת גם נעימות שאינן נעימות לאוזן, שחרוזיהן מקהים את שיניך ופיתוליהן המוזיקליים אינם חדלים מלהפתיע.

חודשים אחדים חלפו, ונבואתו הרחוקה של אבי הפכה לנגד עינינו למציאות של ממש: מדי שבת בשבתו היו הורי פותחים ב"כל מקדש" לאחר המנה הראשונה, ואנו, כמעט מבלי משים, מחרים-מחזיקים אחריהם, תחילה בלאות ובהיסוס ולאחר מכן בביטחון הולך וגובר.

גלוית שנה טובה, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל אביב

הנעימה המשפחתית של "כל מקדש", שמקורה ההונגרי מסגיר גם לאלו שאינם חפצים בכך את מוצאה האמִתי והמודחק של משפחת אמי, שגורה כיום גם על פיה של אשתי, ויש להניח שביום מן הימים ייאלצו אף ילדי הרכים להתמודד עם הקשיים המלווים את לימודה. ואולם אם להאמין לזיכרונותיה המשתנים של אמי, אין בכך כל רע. נהפוך הוא: ההתמודדות עם המנגינה הקשה לעיכול עוברת מדור לדור במשפחתנו, ומשמשת כמעין טקס חניכה שלאחריו ראוי מי שעבר בהצלחה את המבחן להצטרף למשפחה כמבוגר לכל דבר. 

אמי עצמה, כך מספרים, עברה את הטקס המאיים באופן משפיל אף יותר. באחד הימים, כך מספרים, ביקשה ממנה המורה בבית הספר היסודי – כמו משאר התלמידות – ללמד את חברותיה לכיתה את אחת המנגינות המושרות בבתיהן בליל שבת. אמי, שככל הנראה הורגלה לנעימה הנוגה מגיל כה צעיר עד שלא חשה עוד בקשיים המלווים את לימודה ואת ניגונה, מיהרה לעמוד בפני הכיתה כולה ולזמר את מילות ה"כל מקדש" – הקשות בלאו הכי בעיניהן של ילדות – תוך שהיא מלווה את המילים באותה הנעימה עצמה, וזוכה באופן טבעי בלעגן המר של שאר הילדות, שהדגימו בתורן מנגינות קלילות, שמחות וקצביות בהרבה.      

לימים אעמוד גם אני על דעתי, ואסיק שהמנגינה המשפחתית לא זו בלבד שהיא מתאימה להפליא לתוכנו של הפיוט, אלא שאווירתה הנוגה הִנָּה כמעט בבחינת הכרח למי שמבקש לבצע את הפיוט כנתינתו. 

ד.

עשרים וחמש שנים לאחר אותה שבת זכורה בבית הוריי, אני מתפנה לשוב ולהרהר במעט יותר הקפדה ורצינות במשמעותו של "כל מקדש", ורק כעת מנסה אני להבין מדוע זכה דווקא הוא שיפתחו בו דורותיהם של ישראל את זמירות השבת. 

ההסבר המיָדי, שיכול היה להבהיר מיקום מכובד זה בראש סדר הזמירות, פרט להצמדתו הטבעית לקידוש, יכול היה להיתלות בזהותו של המחבר. דא עקא, שכמו בכמה זמירות מוכרות אחרות, אין אנו יודעים דבר על מחברו העלום של הפיוט מראשית ימי הביניים, ואפילו שמו הפרטי המשוער – משה – חבוי באקרוסטיכון נסתר בראשי התיבות של המילה השנייה בכל אחת משורות הבית הראשון.      

גם הניגונים המקבלים ל"כל מקדש שביעי" אין בהם כדי להסביר את הבכורה שניתנה לו לפיוט. אמנם, הנעימה המשפחתית שעליה חונכתי היא אחת המייגעות והקשות לשיר זה, ואולם רובן המוחלט של נעימותיו האחרות גם הן נוגות למדי, ואינן כאלו המכניסות תחת כנפי תוויהן את הפזמון אל ראש דפי ההיסטוריה. 

במה, אם כן, זכה "כל מקדש"? 

מי שיטרח ויתקדם באיטיות בין בתי השיר, הסדורים מן הבית השני ואילך על פי סדר הא"ב,  יגלה שכמו זמירות רבות אחרות עוסק הפיוט בשבחיה של השבת, ועוד יותר מכך בשבחיה של כנסת ישראל, המוסרת את נפשה על קיומה של השבת בכל דוד ודור, בכלל זה במציאויות שאינן כה פשוטות. ואולם חלקו השני של הפיוט שונה, וטומן בחובו גם תכנים מסוג אחר לחלוטין.    

ברבות מן הזמירות הנהוגות בשבת, בלולות יחד התודה והברכה על עצם מציאותה של השבת, לצד תפילה לעתיד טוב יותר, לגאולתם של ישראל ולבניין בית הבחירה. אלו נועדו כולן להזכיר ליהודי באשר הוא – אולי גם לריבונו של עולם – שאל לו לטעות בשלוותה של השבת, אמִתית וכנה ככל שתהא, ולשכוח שטרם הגענו למציאות הנכספת, שבה כל יום הוא שבת, והשבת עצמה אף היא אינה מסתפקת עוד בהיותה רק "מעין" עולם הבא. 

שניות זו שבין שלווה לכיסופים מקובלת במרבית הזמירות, אך דומה שב"כל מקדש" מקבלים הדברים משמעות עמוקה וחדה עוד יותר. שהרי לפתע פתאום, לאחר שהפייטן סיים לחרוז עד האות למ"ד את שבחי השבת והעם, עובר הוא בבת אחת לחלקו השני והמצופה של הפיוט, המתפלל ומביט אל העתיד. ובעוד שבמרבית הזמירות נחרזים הכיסופים בלשון אופטימית למדי, הרי שכאן נגרר הפייטן – אם גם באופן כמעט בלתי מורגש – לתביעת רחמים כמעט נואשת, המתאימה לא פחות ל"אב הרחמים" מלסעודת ליל שבת. כך, למשל, מתבקש הקב"ה למשוך חסדו ליודעיו, בהיותו – גם בשבת! – "אל קנוא ונוקם", בביטוי המסגיר את רצונותיו האמיתיים של הפייטן, ביחס לעצמו כמו גם ביחס לאויביו ומבקשי רעתו; כך גם בבקשות החוזרות ונשנות ל"עזרה", ל"הצדקה", ולבסוף באופן בלתי נמנע גם ל"תשועת עולמים". 

גם בחרוז האחרון המוכר מבוטאת אותה הכמיהה, אם כי באופן גלוי פחות: שהרי הביטוי "הבה תמים" אינו מרמז אלא לשאול המלך, המבקש – בהימצאו מול פלשתים – לדעת מדוע הקב"ה נסתר ממנו, ושואל על כך באורים ובתומים. זאת בדומה ליהודים בכל דור ודור, שאינם מבינים מתי ייגולו רחמים של הקב"ה, ומתי יתנהג עם בניו במידת הרחמים.  

הבקשה הנואשת כל כך – והיהודית כל כך – לתשועת עולמים, דווקא על סִפה של השבת שזה עתה נכנסה, היא זו שבאופן זה או אחר – במודע או בהסתר פנים – הביאה לטעמי לקביעתו של הפיוט בראש כל זמירות השבת: שהרי רק בליל שבת, לאחר שעוד מרוץ שבועי מתיש נסתיים, ולאחר ששונאינו ומבקשי רעתנו פסקו מלאיים – ולו גם זמנית – יכול היהודי להתרווח בכיסאו, לטעום משהו, לפזם ולנגן – אך בעיקר להיאנח אנחה מקרב לב. אנחה על העבר ואנחה על העתיד, אנחה על העם ועל מבקשי רעתו, ואנחה למול הקב"ה, המתבקש לראות כמה קשה מתאמצים בניו לקיים את מצוות השבת – "מאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא" – ולהגיב בהתאם: במתן מענה כל שהוא, ואולי סוף סוף גם בהיענות לכיסופיו הנצחיים. 

ולוצלבק, פולין, תחילת שנות ה־30

 האם פלא הוא, לפיכך, שהשורה המולחנת ביותר מן הפיוט היא תביעת הנחמה של "משוך חסדיך ליודעיך"? האם פלא הוא שכשרצה עגנון ליצור מיתולוגיה ספרותית על צרותיהם של יהודים בכל הדורות היה זה דווקא "כל מקדש" שנבחר כרקע המוזיקלי לבשורת המשפחה והבן האובד על איחוד המשפחה הנכסף? והאם פלא הוא שאליבא דעגנון, סימן הזיהוי המשפחתי הוא שעם סיום "כל מקדש" היו כל בני המשפחה "מכסים עיניהם בידם וטופלים כמין אוי של אנחה"? 

אין זאת אלא שגם מנעימי הלחנים והניגונים חשו בסתירה זו שבין "משוך חסדך ליודעיך אל קנוא ונוקם" ובין "ביום השבת שישו כמקבלי מתן נחליאל", ולא יכולים היו להתאים למילים אלו מנגינה נמרצת או שמחה של ממש. 

ואנו? אנו נותרנו איש איש עם נעימתו ועם מסורת אבותיו, שהיא לעתים נעימה ולעתים נוגה, לעתים קלה ולעתים קשה, אבל תמיד טבעית, תמיד מתאימה, וכמעט תמיד גם נושאת עמה – בעצם ההיכרות ארוכת השנים עמה – גם מעין נחמה.   

ד"ר ראובן גפני הוא חוקר בתי כנסת שפרסם שני ספרים ("מקדש מעט" ו"בית תפילה") על בתי הכנסת של ירושלים, וכן מאמרים בנושא בעיתונות ובמספר כתבי עת שונים.