שירת השכינה מבעד צעיפי שמותיה – עיון בפיוט אום אני חומה

---

אום אני חומה – מילים וביצועים

התנועה בין הזכרי לנקבי ניצבת ביסוד הסיפור של ישראל ואלוהיו, והיא העומדת ברקע ההקפות בחג – המזכירות את הקפות הכלה סביב החתן תחת חופתם, והיא גם המניעה את פיוט ההושענא "אוֹם אני חומה". 

"אוֹם" היא צורה זכרית נדירה של המילה הנקבית השכיחה יותר, "אומה". למקרא יתר כינוייה, הנשיים מאד, של כנסת ישראל בפיוט, הבחירה בפתיחה "אום" היא מפתיעה. מעבר לשיקולים של העשרת המצלול ושמירה על המשקל, שהניעו כנראה את הפייטן לבחור בכינוי הקצר יותר, יש בעיני למילה אוֹם כוח של השבעה, כמו למילה "אמן", כאילו פנתה אלינו השכינה כך: "האמינו לי, אני חומה", שפירושו – "אני נאמנה". 

מתוך מחזור וורמס, באדיבות הספרייה הלאומית

צער השכינה בגלותה עולה מן הפיוט. נדמה שהיא פונה אלינו בגוף ראשון ומגוללת באזנינו דרך רשימת כינוייה הסדורה על סדר האל"ף־בי"ת, את סיפור חייה ובפרט את סבלותיה. שמותיה ניתנו לה מפי מלכים ונביאים, מפי אלוהים ואדם, ומבטאים לפיכך מערכות יחסים עמוקות ומורכבות. "לכל איש יש שם", ולמהויות הנשגבות ביותר ישנם שמות אין־ספור – כך הקב"ה, כך ירושלים, וכך כנסת ישראל. כינוייה המקובצים בהושענא זו מצליחים בדיוקם ובאופן הגאוני שבו נערכו להנכיח תקופות שלמות בהיסטוריה – מתקופת השפע של מלכות שלמה, המרומזת בשיבוצים משיר השירים, לתקופות חורבן וגלויות. ובו בזמן מהווה רשימת השמות, ללא כל תוספת של מילות קישור או פנייה, תפילה לישועה. 

מתוך "מלאכת מחשבת", איטליה, 1710, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה

יחד עם חולשתה של הרעיה הדובבת, מתגלה עוצמתה של ישות נשית זו, אשר אינה שוכחת את מהותה הנצחית, שיד הגורל הקשה לא נגעה בה. באופן זה נעה ההושענא רצוא ושוב בין יופי וחיים לזוועה ומוות, בין דבקות אהבה לבגידה ופירוד: 

בָּרָה כַּחַמָּה 
גֹּלָה וְסוּרָה 
דָּמְתָה לְתָמָר 
הַהֲרוּגָה עָלֶיךָ 
וְנֶחֱשֶׁבֶת כְּצֹאן טִבְחָה 
זְרוּיָה בֵּין מַכְעִיסֶיהָ 
חֲבוּקָה וּדְבוּקָה בָּךְ 

גם הניגון האשכנזי לפיוט, המופלא לא פחות ממילותיו, כמו נאמן לתנועת הרצוא ושוב, שר כל שורה פעמיים, פעם בסולם יורד ופעם בסולם עולה. המצבים ההפוכים לכאורה מתערבבים זה בזה ומעלים זכר מדרשים קדומים, שעליהם אולי נסמך הפייטן בכתיבתו, כמו המדרש על שעת השיא של החורבן, שאף בה, עדיין היו הקב"ה וכנסת ישראל עומדים פנים אל פנים:  "אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה" (בבלי יומא, נד ע"ב). 

הקריאה לישועה ניזונה מכוח כפול: מכוח החן והאהבה, ומכוח העוני והסבל. הפיוט הוא למעשה כתב נאמנות של האהובה, המעידה על עצמה כי מעולם לא סרה מדבקותה באהוב, אף שהוא רחק מעליה. לא נזכרים כאן חטאיה, אלא רק ייסוריה המלמדים אותה ענווה ויראה – "כְּבוּשָׁה בַּגּוֹלָה לוֹמֶדֶת יִרְאָתָךְ". כשמגיע הפיוט לאות פ"א, היא אות המלכות אשר פיה פתחה בחכמה – הכינויים הופכים מגוף נקבי יחיד – "פְּדוּיַת טוֹבִיָּה" – לגוף זכר רבים: 

צֹאן קָדָשִׁים 
קְהִלּוֹת יַעֲקֹב 
רְשׁוּמִים בְּשִׁמְךָ 
שׁוֹאֲגִים הוֹשַׁע נָא 
תְּמוּכִים עָלֶיךָ הוֹשַׁע נָא

אלו הם הפרטים העושים את הכלל, הבנים לאוֹם – לאם הגדולה, עליהם מבקשת השכינה והם שישאגו בציבור את תחינתה: "הושע נא". הקשר בין הבנים לאביהם שבשמים, עובר דרך האם־הרעיה, היודעת לעורר חן וחסד ורחמים.

"הושע־נא" – המילים שהיו לפזמון החוזר של פיוטי ההקפות בחג הסוכות, כמו איבדו את משמעותן המקורית והעצמאית בצירוף, והיו משתי מילות פנייה בלשון זכר אל אלוקי ישראל למילה אחת נקבית המגדירה את הפיוט: "הושענא". אם תרצו, הריהי בצליליה כמו "שושנה", סמלה המובהק של כנסת ישראל, האדומה והלבנה, בחינה ובתחנוניה. 

מתוך מחזור וורמס, באדיבות הספרייה הלאומית

נשוב למקום שבו פתחנו, ל"אוֹם": בדור החשוף לתורות מן המזרח הרחוק, הצליל "אוֹם" מקבל משמעות נוספת, זרה לזמן ולמקום בו נטבע אך עם זאת עמוקה ומעשירה: "אוֹם" הוא הצליל המהווה את המנטרה המרכזית בזן־בודהיזם הטיבטי. בתפילה במנזרים הטיבטיים הוא מושר בגעייה ממושכת ועמוקה של המתפללים, באופן המזכיר לאוזן יהודית קריאת שופרות. ה"אוֹם" קרוב הן בצליליו הן במשמעותו למילה העברית "שלום", החותמת את הפסוק המרומז בפתח הפיוט: "אני חומה ושדי כמגדלות אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" (שיר השירים ח, י).

סיון הר שפי היא משוררת, דוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בר אילן, מנחת סדנאות כתיבה במכללת הרצוג.