ברוכים הבאים! באפשרותכם להירשם על ידי מילוי פרטים אישיים, או על ידי כניסה לחשבון הפייסבוק או הגוגל שלכם
או
יאיר הראל
ר' חיים לוק, יליד קזבלנקה, הוא מגדולי הפייטנים, החזנים ונושאי מסורת הפיוט, התפילה והמוזיקה של יהודי מרוקו בדורנו. היכן צמח? מתי נעשה לפייטן? מאמר זה לוקח אותנו למסע אל נתיבי חייו של פייטן וחזן: מילדותו במרוקו, דרך לימודיו בלונדון, חייו בישראל ובארצות הברית.
המאמר נכתב במסגרת פרויקט תיעוד מסורות ישראל בתמיכת האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך.
ר' חיים לוק הוא מגדולי הפייטנים, החזנים ונושאי מסורת הפיוט, התפילה והמוזיקה של יהודי מרוקו בדורנו. הוא נודע ברחבי העולם בזכות סגנונו האישי הייחודי, סגנון הנשען על פרשנות מקורית תוך שליטה ברזי השפה העברית והערבית ובמסורות המוזיקה הצפון אפריקאית. לצד היותו פייטן – רב־אמן המופיע זה למעלה מ־60 שנה, ר' חיים הוא חזן, בעל תפילה ובעל קורא של כל ספרי התנ"ך בטעמי המקרא, הנושא מסורת רחבה ומקורית. במאמר זה ננסה להתחקות אחרי קווים לדמותו של ר' חיים כפייטן וחזן ונעקוב אחר "מסלול ההכשרה" שלו משלביו הראשונים ועד ימינו, מתוך רצון ללמוד על דרכי העברת המסורת ועל המאפיינים המיוחדים של הפייטן בתרבות היהודית. נתייחס לאורך המאמר להקלטות התיעוד שביצענו עם ר' חיים במסגרת האתר, הקלטות המקיפות את עולם התפילה, הפיוט והקריאה בטעמי המקרא.
ר' חיים נולד בקזבלנקה שבמרוקו ב־1942. כשהיה בן ארבע שנים התייתם מאביו. אמו התפרנסה מעבודות משק בית והחזיקה את המשפחה. שכנה מוסלמית סייעה בטיפול בו כשהאם עסקה בעבודתה. במקביל, הקהילה ובית הספר היו מרכיב משמעותי בחינוכו של ר' חיים ושני אחיו. את דרכו המוזיקלית החל במקהלת בית הספר "אם הבנים" בקזבלנקה, בית הספר שבו למד. בגיל 10 הפך לתלמידו של רבי דוד בוזגלו, גדול הפייטנים־חזנים של יהדות מרוקו במחצית השנייה של המאה ה־20.
בגיל 13 וחצי עזב את מרוקו, יחד עם עשרים בחורים, ללימודים בישיבת תורת אמת ("שניידר'ס ישיבה") בלונדון, בראשות הרב משה שניידר. בישיבה נחשף גם לחזנות האשכנזית ואף למד יידיש. לאחר כארבע שנים, עם סיום לימודיו, שב למרוקו ללימודים בישיבת "עץ החיים" בטנג'יר. בהיותו כבן 20 הקים בית ספר יהודי בטנג'יר בהוראת הרב אהרון מונסונגו, לימים הרב הראשי של מרוקו, שהיה אז מנהל רשת בתי הספר "אוצר התורה" במרוקו.
בשנת 1964 עלה לארץ כשהוא כבר נשוי ואב לילד (הבכור מתוך אחד עשר). לצד עיסוקו בשירה ובהוראת הפיוט ניהל בית ספר בבית שמש. בשנת 1987 התבקש לכהן כחזן וכרב בקהילת "אם הבנים" בלוס-אנג'לס, קהילה ספרדית המתפללת בנוסח מרוקו. ר' חיים לוק שב לישראל ב־2003. לאורך כל שנות העשייה הללו, טווה ר' חיים קריירה מפוארת, שכללה הופעות בפסטיבלים גדולים ברחבי העולם, בין השאר בחצר מלך מרוקו. לאורך השנים הקליט ר' חיים עשרות אלבומים, מפעל חיים הכולל פיוטים מ"שיר ידידות" (שירת הבקשות המרוקאית) ובמעגל השנה, שירת האלא האנדלוסית וכן הקלטת כל פרשיות התורה וספר תהלים על פי נוסח יהודי מרוקו.
עם שובו ארצה, לצד הופעות בפני קהילות יוצאי מרוקו, החל ר' חיים להיחשף לקהלים חדשים בחברה הישראלית אשר החלו לגלות עניין בעולם הפיוט. דרך יוזמות כמו "קהילות שרות", "ידידי השכחת", "פסטיבל הפיוט" ועוד, נפגש ר' חיים עם אמנים ועם קהל הולך וגדל של תלמידים אשר ביקשו דרכו לחוות את העושר והיופי של עולם הפיוט. לאורך השנים נרקמו שיתופי פעולה רבים בין ר' חיים לאמנים מובילים במוסיקה הישראלית. אחד השיאים התקיים במופע "אהבת עולמים" יחד עם תזמורת ירושלים החדשה, מופע שפתח את פסטיבל ישראל בשנת 2011.
ב־2011 זכה בפרס שרת התרבות למוזיקה. בנימוקי השופטים נכתב כי הפרס מוענק לו "על מפעל חיים בהנצחת המורשת המוזיקלית של יהדות מרוקו, על הנחלתה לדורות של צעירים ומבוגרים מכל שדרות החברה הישראלית ועל קידום הסובלנות הבין־דתית והשלום באמצעות המוזיקה."
בשנים האחרונות, בשיתוף פעולה אתנו ב"אתר הפיוט והתפילה", מקליט ר' חיים את כל נוסח התפילה של יהדות מרוקו לשבת, לימים נוראים, לחגים ולימות החול וכן קריאות בטעמי המקרא לכל המגילות ולמזמורי תהלים מיוחדים, מתוך מסירות עצומה לחשיבות העברת המסורת שאותה זכה לקבל לאורך השנים אל הדורות הבאים.
ר' חיים מעיד שאת רוב הידע שקשור למוסיקה לעולם התפילה והקריאה בטעמי המקרא ספג עד גיל שלוש עשרה: "מגיל צעיר ספגנו בבית הספר ובבית הכנסת את שירת התהילים, את נוסחי התפילה, את הקריאה בטעמי המקרא ואת שירת הפיוט."
כיום, כשהוא כבר סב לנינים, מעז ר' חיים להודות כי ליתמות היה חלק משמעותי בקריירה המוזיקלית שלו. "כבן ארבע הייתי כשמת עלי אבי. לאחר השלושים הובאתי לבית היתומים של הקהילה. במרוקו, את המוזיקאים לא מגדלים בתכניות טלוויזיה, וגם לא בחוגים באקדמיה. במרוקו המוזיקה שייכת קודם כל ליתומים. לוקחים את הילדים שהיקר להם מכול נלקח מהם, ונותנים להם את המתנה היקרה ביותר שאפשר לתת להם – את הניגון."
ר' חיים לוק הצטרף למקהלה של בית הספר "אם הבנים" שבו למד, מקהלה שהופיעה באירועי הקהילה, בשמחה ובאבלות.
"זה מעין שידוך מיוחד מאוד, ששני הצדדים נהנים ממנו. הילד היתום מוצא דרך להפיג או לשיר את כאבו, והניגון – זוכה לתיבת תהודה רגשית בלבו הפתוח של הילד. יש ליתומים יכולות ביטוי עצומות לכאב וצער, וזה מוציא מהם צליל נהדר ואחר."
היו לילדי המקהלה שני סוגי תלבושות – בגדים לבנים לאירועי השמחה ושחורים להלוויות. זה היה למעשה נתיב שבאמצעותו יכלו היתומים להשיב לקהילה על העזרה והתמיכה שקיבלו בחיי היום־יום. "הקהילה גידלה אותנו, היתומים, ואנחנו גמלנו לה בהופעות. ההופעות המרגשות מכול היו מתרחשות בבית הקברות. התלבשנו במיטב מחלצותינו, התרגשנו מאוד, עמדנו כך, ולפני כל הקהל הקדוש והאבל שרנו. שם התחלתי לשיר. ומאז מעולם לא הפסקתי."
המוזיקה פתחה לר' חיים לוק שער לעולם עשיר וגדוש: "השיר מעולם לא היה רק שיר. הוא תמיד היה חלק ממשהו אחר גדול ורחב הרבה יותר. הנגינה הייתה השער שלנו לאותיות, לשפה, לתורה, להוראה, להורות לתפילה – לאהבה."
"יש רבים שאומרים, שהעולם הזה הוא ג'ונגל. אדם לאדם זאב." אומר ר' חיים. "אבל אם היה כך באמת – איפה הייתי אני? איזה סיכוי היה לי? איך הגיע נער יתום לשיר בארמון המלך?
כל מה שיש לי היום, הוא מברכת ה' שחנן אותי. אבל מה היה מועיל לי הכישרון אלמלא אותם אנשים שלקחוני תחת כנפיהם ולימדו אותי כל מה שיכלו?"
שורה ארוכה של מחנכים ומורים קידמו את ר' חיים, כל אחד בדרכו שלו. "לאילו אוצרות זכיתי! אילו שכיות חמדה! וכל אחד מן האוצרות שלהם זכיתי נמצא עמי, בחשבון פתוח, פתוח לכול, ואני נותן ממנו ביד חפצה. ולמרות זאת האוצר לעולם שמור עמדי. לא יכלה. מה היה לי בעולם הזה בלעדיהם?"
"מי לימד אותי אלף בית? מי לימד אותי מקרא ומדרש, גמרא, הלכה ופיוט? מי לימד אותי את רזי השפה העברית, את בריחיה ואדניה? מי נטע בי אהבת ה', ומי גרם לי להאמין שאוכל, שאצליח? ואיך גורמים לילד חסר־כול להצמיח כנפים?"
לא תכנית הלימודים עניינה את המורים שלנו, אלא אנחנו – תלמידיהם. הם לא חסכו מאמצים כדי לשבות את לבנו, כדי ללמד אותנו, כדי להעמיק את רוחנו."
לא פעם נשאל ר' חיים איך נעשה לפייטן. "זה לא קרה בשיעורים מסודרים," הוא מספר. "זכיתי לשבת ליד מורים גדולים לשהות במחיצתם, לראות כיצד הם נושמים, מקשיבים, שרים, מתפללים, כיצד הם מרגישים את הקצב, את ההבעה של המילים וגם כיצד הם פועלים כבני אדם. זאת עצתי למי שמבקש ללמוד. לשהות במשך זמן רב במשך מורים גדולים... כשתגיע אתה כבר תדע".
אחד המורים שזוכר חיים לוק הוא ר' יצחק קדושים מבית היתומים בקזבלנקה. הוא לקח את הילדים אל הקולנוע כדי לשמוע את הזמר והרקדן הספרדי הידוע, אנטוניו מולינה. "ר' יצחק רצה להרחיב את השכלתנו המוזיקלית וגם להעמיק אותה. הוא לקח אותנו לקולנוע, וקנה לנו כרטיסים, מן הסתם מכספו, שנשב בעולם ונשמע איך מולינה שר."
ושם על הכיסאות הגדולים, באפלת אולם הקולנוע בקזבלנקה, היינו אנו, היתומים הקטנים, שומעים את הזמיר הספרדי המופלא, שכמונו, התחיל חסר כול, ועתה לקח אותנו בכנפי שירתו לעולמות רחוקים, לשיאים של שירה והצלחה. וכל מה שלימדוני מוריי, לימדוני בכוחה של אהבה."
מורים נוספים היו ר' דוד בוזגלו מקזבלנקה, שעליו נספר בהמשך, הרב חנניה ביטון והרב יוסף סבג ממוגדור.
כשהיה בן שלוש עשרה נשלח ר' חיים אל מעבר לים, לסייע בהתאוששות ישיבת שניידר'ס בלונדון, שהוקמה וצמחה מחדש לאחר סגירתה בידי הנאצים בפרנקפורט בשנת 1939. אפשר רק לדמיין את קשיי ההסתגלות שיש לילד יתום בן 13 שלא יצא את גבולות מרוקו מעולם. מה שסייע לר' חיים לאורך כל התקופה היה קשר מכתבים אמיץ שקיים עם מוריו מקזבלנקה. הנה כאן לפניכם מכתב מופלא שכתב אליו ר' יהודה סריקי, אחד ממוריו, שממנו אפשר להתרשם מאופי הקשר בין המורה לתלמידו. על הדרך אפשר להתפעל מרמת העברית הפיוטית שבה הם משוחחים ביניהם.
"ישאו הרים שלום, לנופך ספיר ויהלום, למעלת בננו חמודנו כה"ר [=כבוד הרב] חיים לוק הי"ו [ה' יברכהו וישמרהו], אלקים יענה שלומו, ולפני שמש ינון שמו, בשלום ובמישור ישוב אל עמו, ואל שער מקומו, אכי"ר [=אמן כן יהי רצון]. ורו"ש [=ורוב שלומות] למעלת כל חבריו היקרים ישמרם צורם, אכי"ר [=אמן כן יהי רצון].
אור עינינו!
מה מאד עלץ לבנו במכתבו היקר אשר הופיע לנו כענק חרוז פנינים, שפתותיו שושנים, אשר ממנו נוכחנו לדעת, כי דברינו היו היוצאים מן הלב כאותן זרעוני גינה אשר זרענו על לוח לבו, לא היו כזרועים על צחיח סלע ותלמי ציה, רק על ארץ חפץ דשנה ופוריה, יישר חיליה! אקוה כי לימים יוצרו ישגשגו ויפרחו, יענפו ענף וישאו פרי תנובה, עד כי יהיו לגפן אדרת, לכבוד ולתפארת, אם אך ינופף ידו כפעם בפעם להזיל עליהם גשם נדבות, במפעלות נשגבות, וטללי המדות החשובות, מאליפות מדובבות, ולעדור ולנכש ולנקות הקמשונים והזרעים הרעים מבין ערוגות המטעים, בעודם קטנות ורעננות.
ויהיו דברינו אלה לזיכרון בין עיניך, כי רק בזה יהיה לבך נכון ובטוח כי מעשיך וכל עמלך יהיו לרצון ולריח ניחוח, ובהגיע תור עת לחננה, בוא יבוא ברנה, וה' יכין צעדו, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, וסמך אלוק בעדו.
ואל תדאג, בננו, על הפרידה, כי כך היא המדה, וכך היא דרך הנטעים המגודלים, ממקום למקום הם נשתלים, ורק בזה יציצו ויפרחו, ומעפר אחר יצמחו, וגם אתה כאחד מהם, אשר בישע אלקים, תציץ ותפריח, והיית אך שמח, ובכל אשר תפנה תשכיל ותצליח, אכי"ר (אמן כן יהי רצון)
כחפץ לבבך
וכחפצינו המעתירים בעדך
עתרת החיים והשלום.
ועד אם הבנים
יהודה סריקי"
מורו ורבו המובהק של ר' חיים הוא ר' דוד בוזגלו. את ר' דוד, שאז כבר איבד את מאור עיניו, פגש ר' חיים לראשונה כשהיה בן 10, ובמשך שלוש שנים הגיע הרב לוק לביתו, קרא לפניו ולמד ממנו. "הוא היה יושב ואני לפניו קורא את השורות. הוא היה שואל אותי כדי לראות אם הבנתי."
ברבות הימים הפך ר' חיים ליד ימינו, ולאחר שעלה לארץ, פגש בו שוב בישראל. "אני זוקף לזכותו את כל מה שקורה היום בעולם הפיוט," אומר ר' חיים. "הוא האחרון לדור הפייטנים שהמשיך את השושלת האמנותית והכתיבה הפיוטית, מאז גירוש ספרד. אני לעומתו כתבתי שני פיוטים בלבד."
אלי למה עזבתני / ר' דוד בוזגלו
אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָנִי שׁוֹכֵן בָּר
נָע בַּמִּדְבָּר
רְאֵה כִּי אָזְלַת יָדִי וְאֵין דָּן דִּינִי
נִעְנַעְתִּי רֹאשִׁי לְכָל גַּל וּמִשְׁבָּר
עַד כִּי עָבַר
כֻּלִּי עָלְמָא קָא מְפַלְגֵּי בְעֵת עָנִי
"הנה השורות האלה. איזו מתיקות. מי יכול היה לכתוב אותן? מורי ורבי, ר' דוד. אותו פגשתי בגיל צעיר, אך מרוחו אני שואף עד היום."
"מי הוא היה? איך אפשר לתאר? דמות חד פעמית, בלתי ניתנת לשחזור או חיקוי. קשה לתאר שיהיה אי פעם מישהו במעלתו. הוא היה גאון יוצא דופן, ובו בזמן צנוע באופן חסר תקדים. אדם שכתב מאות פיוטים, מבריקים, עמוקים, בעברית שאין כמותה לטוהר, עם שליטה נפלאה בכל רזי המקצב הצליל והמשמעות. אבל את פיוטיו לא הסכים לקבץ בספר, לא הרשה שיקליטו אותו, ואת שמו מעולם לא חתם על ראשי הבתים."
ר' דוד חיבר את מה שלמד מתלמידי החכמים הגדולים של מרוקו עם מה שלמד מהמוזיקאים הערבים הגדולים שלה: "מכל אחד למד כל מה שיכול, את כל אלו חיבר ועל קרקע דשנה ומעורבת זו פרחו יצירותיו הגדולות. ואני זכיתי לצקת מים על ידיו."
ר' דוד בוזגלו לא היה רק תלמיד חכם, משורר ופייטן. הוא גם פעל להחייאת תחומים אלו במרוקו. הוא הסתובב בין קהילות, הקים מקהלות והחיה את שירת הבקשות. בשנת 1965, והוא בן 62, עלה לארץ ומצא כאן קהילה מפוזרת בין עיירות פיתוח ומושבים, שעודה מלקקת את פצעי ההגירה. הוא עצמו, מלא הכרת הטוב, עבר מעיירה לעיירה, מבית כנסת לבית כנסת, מקהילה לקהילה, שר, לימד והרים מחדש את קרנה של יהדות מרוקו בישראל.
"על אלה אני בוכיה. ר' דוד נפטר מוקדם מדי. בגיל 72. אדם בשיעור גודל כזה שיבואו אליו רבנים פייטנים תלמידים וישתו תורה מפיו. אבל לא לבכות על העבר באנו, כי אם ליצור את העתיד. התנועה שיצר ר' דוד היכתה שורש, הניעה גלים. התחייה היום של הפיוט והשירה רשומה קודם כל על שמו."
קריירת הסולו של ר' חיים לוק החלה דווקא בקהילה האשכנזית במרוקו. "הקהילה האשכנזית התיישבה בעיר טנג'יר וחיפשה חזן. שם קיבלתי את שכרי הראשון. אבל הערבים הם שגילו אותי. כל משפחה יהודית שחיתנה ילדים חגגה עם להקה, שנגניה היו ערבים. אני הוזמנתי לשיר בחתונות, ופתאום מצאתי את עצמי מופיע עם להקת נגנים מאוד מקצועית. שרתי מוזיקה אנדלוסית, שירת קודש ושירי אהבה ושם הבנתי שאני פייטן."
בשנת 1964 עלה ר' חיים לארץ, עסק בתפקידים חינוכיים ובמקביל כוכבו עלה כחזן וכפייטן. בשנת 1987 הוזמן להיות חזן בקהילת "אם הבנים" בלוס אנג'לס, קהילה של יהודי מרוקו שהגיעו למקום בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. ר' חיים החל בהעברת שיעורים לאנשי וילדי הקהילה ושילב את כוחו כפייטן וחזן כחלק משמעותי משפת ההוראה, כפי שינק גם בילדותו. במהלך השנים התמנה גם למשרת רב הקהילה ואף הקים בשנת 2001 כולל ללימוד תורה בשכונת בוורלי הילס בעיר. באותן שנים התמקד בקירוב יהודים ובניהול ענייני הקהילה והפחית את הופעותיו. מפעם לפעם הוזמן לחצר המלך חסן השני במרוקו לשיר את שירת המטרוז (סגנון שירה השוזר ערבית ועברית, ראו להלן). ר' חיים שב ארצה בשנת 2003. "לא ידעתי שיקבלו אותי בעניין כה רב", הוא מספר. ואכן, עם שובו, זכה לפופולריות רבה מאוד, לאהדת הקהל ולהזמנה להופעות רבות. "פעם הצעתי לאדם שהזמין אותי להופיע בחנוכה שיחגגו תשעה ימים, כי כל שאר שמונת הימים היו תפוסים," הוא מספר בחיוך.
קולו הייחודי, הביצוע האומנותי, עומק ההבעה וחיבורו העמוק למסורת הביאו לאהדה גדולה בקרב הציבור הרחב בכלל ושל יוצאי מרוקו בפרט, ואף בקרב תושבי מרוקו הערבים.
מסורת המוזיקה היהודית־מרוקאית איננה מובחנת מאחותה הערבית. אין אפשרות וגם אין צורך להגדיר את היררכיית ההשפעה ביניהן. מדובר על השפעה הדדית לאורך דורות רבים. חשוב לציין שבשל דבקותם הגדולה בעולם השירה והמוסיקה וכן בשל רצף ההעברה ההמשכי יותר בקהילות היהודים (המסורת המוסלמית סבלה לעיתים משלטון דתי קנאי שהתנגד למוסיקה ופגע ברצף ההעברה) – יש מנגינות שהשתמרו רק אצל היהודים. היהודים שלטו בשירה בשתי השפות ובהקשר הזה מעניין במיוחד ז'אנר פיוטי ה"מטרוז" (אריג), המשלבים את שתי השפות – העברית והערבית. לאורך השנים נודע ר' חיים בסגנונו הייחודי בביצוע פיוטי המַטרוּז, אשר התחבבו על יהודים וערבים כאחד, ובין היתר על מלך ונסיכת מרוקו. אלו נתפסים כביטוי שלם של תרבות יהודית־ערבית, שתי תרבויות השזורות זו בזו מזה מאות רבות של שנים.
וכך מספר ר' חיים: "כדי לפרנס את משפחתנו לאחר מות אבי, עבדה אמי משך שנים עד השעות המאוחרות של היום בינקיון בתים. מי שקיבלה אותנו ובישלה עבורנו כשחזרנו מבית הספר הייתה שכנה יקרה, אישה מוסלמית. את הלכות בשר וחלב לא היה צריך ללמד אותה. היא ידעה.
הסכסוך הזה (ישראלי–פלסטני) מסתיר מאתנו הרבה כל כך.
כשהייתי ילד, גדלתי על שיריהם של גדולי האמנים הערבים במרוקו.
לפני כמה שנים כשהוזמנתי לארמון הנסיכה במרוקו, לשיר, שאלתה אותי הנסיכה, האם יש מישהו שהייתי רוצה לפגוש. מייד אמרתי את שמו של מוחמד פוויתאח (Mohamed Fouiteh, זמר מרוקאי ידוע, יליד 1928). לא זמן רב לאחר מכן הוא מגיע לארמון, ואנחנו מכינים יחד מופע משותף עבור בני המלוכה.
מה שרנו? על המטרוז שמעתם? שירה הבנויה על שורות בעברית, ושורות בערבית. והן ארוגות זו בזו.
אתם מבינים? כל כמה שנריב עם הערבים, כל כמה שנרחיק מן הפתרון למריבה הזאת בין שני בניו האהובים של אברהם, כל כמה שהקרע בין העמים יעמיק, אנחנו מוכרחים לדעת שבלי הערבים
לא היו לנו לא מקאם ראסט העליז, לא געגועיו של מקאם חג'אז, לא עצבותו של מקאם צבא ולא שמחתו של עג'אם. לא הייתה שירת ר' שמואל הנגיד, ולא היה אבן עזרא. לא אבן גבירול ולא ר' ישראל נג'ארה.
השיר "יה ריבון עלם", שאותו שרים על שולחן שבת בכל תפוצות ישראל, במאות לחנים שונים, נכתב במקור למוזיקה ערבית. אם לא הייתה המוזיקה אולי היה שיר אחר. לא היה ר' דוד בוזגלו, ולא הייתי אני.
בלי הערבית, היה משהו אחר – היו אנשים אחרים. לא אנחנו. הערבית ארוגה בנו. היא חלק מן המקצב שלנו, חלק מן הנשימה שלנו, חלק מן הדמיון שלנו, חלק מן השפה שלנו. נוכל להתנכר לה, אבל בשביל זה נצטרך לנתק חלקי נפש וגוף. ואת המחיר של ניתוק כבר למדנו להכיר. הלוא כן?"
ר' חיים עורך הבחנה בין ביצוע התפילות לשירת הפיוטים: "תפילות אנשי כנסת הגדולה תיקנו. שם אני מתבטל בפני המילים, שיש בהן קדושה על־זמנית. את הפיוטים, לעומתן, כתבו משוררים לאורך הדורות, והם הביעו את דם לִבם מול הבורא, כך שהפיוט מאפשר לי מרחב ביטוי חופשי יותר כאדם. אני חי את מה שאני שר ללא כחל ושרק. אני מוסר למי שמולי את כולי, זה לא שלי, זה שלנו."
"הפיוט הוא שכלול של הדיבור – העלאת הדיבור למדרגתו הגבוהה. בשבילי ביצוע הפיוט מתחיל עם חיבור למילה, למשמעות, למצלול, לכוונה. המוזיקה מגיעה אחר כך ומאפשרת להביע את המילה ואת מה שמעבר לה, את מנעד הרגשות שבין עצב ושמחה. יופיו של הפיוט הוא ביכולתו לחצות גבולות ולגעת באנשים מעבר להגדרה דתית כזו או אחרת, מתוך הנגיעה באנושי ובמיסטי."
בהכללה, ניתן לומר שבשונה מעולם הפיוט, שניהל זיקה מתמדת עם עולם המוזיקה הסובב, בעולם התפילה והקריאה בטעמי המקרא של כלל ספרי התנ"ך נשתמרו מאפיינים הייחודיים יותר ליהודים, שכן מדובר במוטיבים עתיקים שאין להם מקבילות ישירות במוזיקה של הסביבה.
למרות עושר מנהגי התפילה הנובעים מגודלה ורב־גוניותה של הקהילה היהודית במרוקו ופריסתה הרחבה, נוסח התפילה הטקסטואלי בתפילות המרכזיות הוא אחיד למדי. גם מבחינה מוזיקלית ישנם נוסחים מרכזיים שהתקבלו אצל רוב הקהילות בתפילות השבת, המועדים ובעיקר בתפילות הימים הנוראים.
קריאת התהלים נחשבת כאמנות ביצוע משמעותית ואהובה וקיימים מספר נוסחים מוזיקליים לביצוע מזמורי התהלים בזיקה לזמן ולמועד. כך, למשל, לצד המנגינה הכללית ליום־יום, קיימת נעימה מיוחדת למזמורי השבת ונעימה אחרת לימים נוראים. ישנן גם מנגינות מיוחדות שהתפתחו בעיקר באזור טנג'יר וישנם חזנים שנודעו במיוחד בזכות איכות קריאת התהלים שבפיהם.
גם לספרי הכתובים הנקראים במסגרת התפילות ומעגל השנה (חמש מגילות, משלי ואיוב) יש נוסחי קריאה ייחודיים.
מגילת שיר השירים היא המגילה המבוצעת באופן השכיח ביותר, שכן נהוג לקרוא אותה בכל ערב שבת לפני תפילת קבלת שבת. יש הקוראים גם את מגילת רות בדומה לשיר השירים.
למגילות איכה ואסתר יש טעמים מיוחדים משלהם.
מגילת קהלת היא מגילה נדירה יחסית בקריאתה (בחג הסוכות בלבד), ולכן לא ידוע על מסורת של מערכת טעמים מורכבת. הביצוע המוזיקלי של המגילה מבוסס על מערך מוטיבים מוזיקליים המתייחסים באופן כללי לכיוון ולאופי הטעמים ללא ייחוד מובחן לכל טעם וטעם. כך למשל המיקום של הטעם כלומר: מעל / מתחת למילה יהווה בהתאמה בסיס למוטיב המוזיקלי – בחלק העליון או התחתון של הסולם. כמו כן, טעמים שיש לגביהם מסורת של מוטיב מוזיקלי מפותח יותר (לרוב מעל המילה) יהוו בסיס לפרשנות מוזיקלית משוכללת יותר, לעומת טעמים המתפקדים יותר כאמצעי פיסוק שבהם המוטיב המוזיקלי תמיד בסיסי. באופן דומה מבוצעת הקריאה בספר משלי ואיוב, כאשר לכל אחד מהם מערכת מוטיבים ייחודית. ר' חיים מבצע כך גם את מגילת רות.
תוכלו לשמוע כאן את קריאתו של ר' חיים בכל אחת מחמש המגילות:
יחידות נוספות בתכנית תיעוד השנה, שנת 2021:
זכות גדולה היא לנו באתר הפיוט והתפילה לקיים את פרויקט התיעוד המקיף של מסורות התפילה והקריאה בטעמי המקרא מפיו של ר' חיים לוק. אנו תקווה כי נשלים את המלאכה ונעמיד בעזרת ר' חיים תמונה מקיפה של המסורת, שאותה זכה לינוק ולפתח בעצמו זה כ־80 שנה.
ביבליוגרפיה:אהרן פוירשטיין, טקסט שנערך במסגרת מופע אישי של ר' חיים לוק בבית אבי חי , ירושלים, 2014"סוד הפיוט" – שיחה שקיים פרופ', מאיר בוזגלו עם ר' חיים לוק בהפקת "הזמנה לפיוט
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
