שלום {{firstName}},נרשמת בהצלחה לספרייה הלאומית, כיף שבאת!הודעת הדואר האלקטרוני נשלחה כעת לכתובת שהזנת. כדי להשלים את הרישום ולהפעיל את החשבון - יש ללחוץ על הקישור שבהודעות הדואר האלקטרוני.
דוד בן גוריון בשדה בוקר. מתוך ארכיון בנו רותנברג, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
בחירות 1955 – משה שרת הולך, בן גוריון חוזר
הבחירות לכנסת השלישית נקבעו ל-26 ביולי 1955. במרכזן עמדה חזרתו של דוד בן-גוריון לאחר פרישתו לשדה-בוקר בשנת 1953. עם חזרתו של בן-גוריון בתפקיד שר הביטחון, בפברואר 1955, רב המתח בינו ובין משה שרת, ראש הממשלה. הממשלה כמו התנהלה בשני ראשים כשבן-גוריון יזם ואישר פעולות צבאיות מעבר לגבול ללא ידיעת ראש הממשלה שהוא היה כפוף לו. שובו של בן-גוריון התאפשר לאחר פרישתו המאולצת של לבון בעקבות "העסק הביש". כעת, כשבן-גוריון שוב ניצב במרכז הזירה הפוליטית, לא היה לאיש ספק שהוא גם ישוב להנהיג את מפלגתו, מפא"י בבחירות הקרובות, בתוך חודשים אחדים.
אלא שיחסי שרת ובן-גוריון לא היו הנושא היחיד שקבעו את האווירה ערב הבחירות. שבועות אחדים לפני הבחירות עצמן, ניתן פסק הדין במשפט הדיבה של ישראל קסטנר נגד מלכיאל גרינוולד. במשפט מצאה את עצמה מפא"י על ספסל הנאשמים, ונטען שהיא לא עשתה די כדי להציל את יהודי אירופה מהנאצים. בעקבות הצבעת אי-אמון של "חרות", שרת הגיש את התפטרותו ומערכת הבחירות יצאה לדרך.
הבחירות של שנת 1955 התקיימו כשהמדינה הייתה בת שבע שנים, אך מפלגת השלטון, מפא"י הייתה בהנהגה מזה כ-25 שנה. עם התבססות מערכות החיים בארץ, ולאחר שנות המצוקה של ראשית המדינה, שנות העלייה והצנע, גברו הקולות שהלינו על שחיתות שפשתה בממשלה של מפא"י.
השלטון הריכוזי של מפא"י לא נתן די מקום לקבוצות אחרות באוכלוסיה שיכלו ליטול חלק בניהול ענייני המדינה. הפקידים, שהיו קשורים בעסקני המפלגה, פעלו לא פעם מתוך נאמנות מפלגתית, כשמדינה ומפלגה מתערבבות וטובת האחת מזוהה עם טובת האחרת. האפשרות להשיג עבודה, דיור, קידום ומעמד הייתה תלויה לעתים קרובות בקרבה לדרגי הביניים במפלגה, שגם שלטה ללא עוררין בהסתדרות הכללית, גוף ענק שהיה נציג העובדים וגם מעסיק אדיר עד כדי ניהול כלכלה משלו. הטענות בדבר פרוטקציוניזם חברו לביקורת חריפה על התנהלותה של מפא"י בשלטון. "הפרשה" והיחסים העכורים שהיא חשפה, ההסכמים הקואליציוניים, הסכם השילומים עם גרמניה ויחס מתנשא לעולים היו הקרקע שעליה צמחו טענות לשחיתות, שתפסו מקום מרכזי במערכת הבחירות של 1955.
פעולות התגמול
החל מראשית שנות החמישים, סבלה ישראל מהתקפות טרור שבוצעו על-ידי מפגעים שחדרו מעבר לגבולות הארץ. ישובי ספר נפגעו והותקפו גם כלי-רכב ישראליים שנסעו בכבישים. ביוזמת דוד בן-גוריון, עוצבה מדיניות של תגובה קשה לפעולות הטרור. עיקרן של "פעולות התגמול" היה ליצור הרתעה על-ידי ענישה מהירה, קשה, מעבר לגבול. כוחות צה"ל נשלחו לבצע פעולות נגד כוחות סדירים של צבאות ערב ואף נגד כפרים פלסטינים שהמפגעים יצאו מהם. הפעולות לא הוגבלו בהכרח לפגיעה בכוחות חמושים. צה"ל פעל גם נגד באוכלוסייה אזרחית, כולל פיצוץ בתים. פעולות התגמול החלו בשנת 1951, כשבן-גוריון שימש ראש ממשלה ושר ביטחון, ונמשכו בימי ממשלת משה שרת, בשנים 1953 עד 1955, כשבן-גוריון לא מילא תפקיד ביצועי, בימי פרישתו בשדה-בוקר. הרמטכ"ל משה דיין מילא תפקיד מרכזי בעיצוב שיטת הלחימה ושיתף פעולה עם בן-גוריון גם באורח לא פורמאלי, מאחורי גבו של ראש הממשלה שרת. פעולות התגמול נמשכו עד שנות הששים והיו חשובות בעיצובן של יחידות הקומנדו הישראליות ובפיתוח תורת הלחימה של צה"ל.
משפט קסטנר
הנקודות העיקריות בפסק הדין במשפט קסטנר, מתוך העיתון "למרחב", 23 ביוני 1955
אחד הנושאים שהסעירו את הציבור ערב בחירות 1955 היה מה שנודע כ"משפט קסטנר". ישראל קסטנר היה חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בעת הכיבוש הנאצי. קסטנר ניהל מגעים עם הנאצים כדי להציל יהודים. כך ארגן קסטנר רכבת ובה 1,684 יהודים שיצאה מהונגריה והגיעה בסופו של דבר לשווייץ.
לאחר המלחמה, העיד קסטנר לטובת נאשמים נאצים. ב-1947 הא עלה ארצה ועם קום המדינה קיבל תפקיד במשרד המסחר והתעשייה והיה ברשימת מועמדי מפא"י לכנסת. בסוף שנת 1952 האשימו העיתונאי מלכיאל גרינוולד בשיתוף פעולה עם הנאצים. קסטנר לחץ שתוגש תביעת דיבה נגד גרינוולד. במשפט הצליח סניגורו של גרינוולד, שמואל תמיר, להביא לדיון במאמצי ההצלה, בתפקודה של מפא"י ובאופיו של קסטנר. פסק הדין ניתן ערב הבחירות, ביוני 1955. השופט בנימין הלוי אמר שקסטנר "מכר נשמתו לשטן", וקבע שהוא שיתף פעולה הנאצים.
קסטנר הגיש ערעור. ב-4 במרץ 1957 תקפו אותו שלושה צעירים, חברי קבוצה מחתרתית ימנית, אחד מהם ירה בקסטנר, שמת בבית החולים כעשרה ימים לאחר מכן.
משה שרת
משה שרת. נדב מן, ביתמונה. מאוסף אדגר הירשביין. מקור האוסף: תמר לוי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
משה שרת (1965-1894) היה שר החוץ הראשון של מדינת ישראל וראש ממשלתה השני. משה שרתוק נולד ברוסיה ועלה ארצה בשנת 1906. גדל בתל-אביב וסיים את לימודיו במחזור הראשון של גימנסיה "הרצליה". למד משפטים באיסטנבול, נעשה אזרח עותומאני, שירת כקצין בצבא העותומאני במלחמת העולם הראשונה. עם שובו ארצה פעל במפא"י. יצא לשליחות בלונדון, שם גם למד. היה מזכירו של ארלוזורוב ולאחר הירצחו של זה, החליפו בתפקיד ראש המחלקה המדינית של הסוכנות. שרת פעל להקמת "הנוטרים" ולארגון ההתנדבות לצבא הבריטי ונודע בעמדותיו המתונות גם במאבק בבריטים.
ערב הקמת המדינה היה משה שרת חבר ב"מנהלת העם" ולאחר היסוס, הטה את הכף לטובת ההכרזה על המדינה. שרת מונה לתפקיד שר החוץ בממשלה הראשונה. הוא התנגד ל"מדיניות התגמול" והתעמת עם בן-גוריון. כראש-ממשלה, לאחר התפטרות בן-גוריון, סבל מערעור מעמדו על-ידי בן-גוריון ואנשיו. לאחר בחירות 1955 פרש שרת לבסוף עד מותו ניהל שרת את הוצאת "עם עובד" והיה יו"ר הנהלת הסוכנות. משה שרת נפטר ב-7 ביולי 1965.
"העולם הזה"
אחד הכוכבים של שנות החמישים, ובוודאי ערב בחירות 1955 היה השבועון "העולם הזה". השבועון נוסד בשנת 1937. לאחר שנרכש על-ידי אורי אבנרי ושלום כהן, בראשית שנות החמישים, הפך "העולם הזה" לגורם חשוב במדינה. השבועון הכריז מלחמה על "הממסד", כלומר על מפלגת השלטון מפא"י ועל דוד בן-גוריון.
"העולם הזה" הטיף במרץ ואף בקולניות לפתרון של שלום לסכסוך הישראלי-ערבי, הוקיע את שלטון מפא"י ויצא בנחרצות נגד שרותי הביטחון, שלדעת השבועון לא פעלו כראוי למדינה דמוקרטית. השבועון יצא בעיקר נגד הצנזורה ונגד חוק איסור לשון הרע. "העולם הזה" היה קול חריג ומשמעותי למען חופש העיתונות בישראל. השבועון הצליח להטריד את הממסד בזכות תחקיריו, ולא היסס לעקוף את הצנזורה ואף לרמוז לידוע לו על "הפרשה".
בסערת מערכת הבחירות, במאי 1955, הוטמנה פצצה בדפוס בתל-אביב שבו הודפס "העולם הזה", ועלו האשמות שמי שהטמין את הפצצה, כמו פצצות שהוטלו באספות "הציונים הכלליים" היה שירות הביטחון הכללי על רקע המשבר הקואליציוני ש"הציונים הכלליים" חוללו עקב משפט קסטנר.
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
