הגות ציונית – מבשרי הציונות

הגות ציונית בספרייה הלאומית

התהליכים הרוחניים, החברתיים והלאומיים שהתרחשו בעולם במאה ה-19 היוו קרקע פורייה להגות הציונית שהחלה להתפרסם לקראת אמצע המאה. הפילוסופיה הציונית שיקפה את אכזבת הוגי הדעות היהודים מכישלון יישום ערכי הנאורות, ההשכלה והאמנציפציה בכל הקשור לשילוב היהודים במדינותיהם, במיוחד לנוכח תופעות ההתעוררות הלאומית והאנטישמיות.

הספרות הציונית הביעה שאיפה להגן על קיום העם היהודי, מטרה שאיחדה רבנים, סופרים מסורתיים ומשכילים - בעלי השקפות מגוונות ולעיתים סותרות. הוגי הציונות פרסמו ספרים ומאמרים שקראו לחיזוק התודעה הלאומית, עלייה לארץ ישראל והתיישבות בה, וכן הציעו תוכניות מעשיות למימוש הרעיון.

מי היו הוגי הציונות?

הרב יהודה אלקלעי היה מהוגי הציונות המוקדמים. ב-1843 פורסם ספרו "מנחת יהודה", שבו קרא לקנות קרקעות בארץ ישראל וליישבן, להחיות את השפה העברית ולפתח מקורות פרנסה לתושבי הארץ. הוא אף עלה בעצמו לארץ ב-1874.

בשעה שאלקלעי הציג תפיסה ציונית-דתית, נחשב משה הס לאבי הציונות הסוציאליסטית. הוא בלט כמהפכן סוציאליסט גרמני שתמך בהיטמעות היהודים במדינותיהם, אולם בהמשך התהפכה השקפתו והוא התנגד להתבוללות. בספרו "רומי וירושלים" שפורסם ב-1862 קשר בין הסוציאליזם והלאומיות היהודית, וקרא לעליית היהודים לחיי עבודה בארץ.

שנים ספורות לאחר מכן החל הסופר המשכיל פרץ סמולנסקין לפרסם ספרות ציונית. ב-1868 ייסד בווינה את הירחון העברי "השחר", ובאמצעותו הפיץ את רעיונותיו הלאומיים וקרא להחייאת השפה העברית. ב-1881 הצטרף הסופר משה לייב ליליינבלום לכותבי ההגות הציונית. עד אז התמקדו כתביו בתלמוד ובשאיפה להתאים את ההלכה היהודית לחיים הגשמיים, אולם הפרעות ב-1881 חוללו בו מהפך והוא החל לפרסם כתבים ציוניים הקוראים לעלייה לארץ.

ב-1882 פרסם הרופא המשכיל יהודה לייב פינסקר את החיבור "אוטואמנציפציה!", שרבים מחשיבים כספר המכונן בתולדות הציונות. בספרו קרא פינסקר לבני העם היהודי לפעול אקטיבית להקמת התיישבות יהודית שתספק להם הגנה וביטחון. ההגות הציונית, שכתבו ההוגים שהוזכרו כאן ואחרים, יצרה את התשתית הרעיונית לתנועה הציונית שקמה בהמשך.

בספרייה הלאומית נאספו חומרים ארכיוניים מרתקים רבים ומגוונים, המעשירים בידע רב על ההגות הציונית שקדמה לייסוד התנועה הציונית. באוספי הספרייה שמורים רבים מהכתבים שחיברו ההוגים, התכתבויות שניהלו, תמונותיהם ופריטים אחרים. נוסף לכך, ארכיונו האישי של פרץ סמולנסקין שמור בספרייה הלאומית.