יום שבת קודש הוא – עיון בפיוט

---

יום שבת קודש הוא – מילים וביצועים

מלבד שמו הפרטי – יהונתן – איננו יודעים דבר על מחברו של הפיוט הנפלא "יום שבת קודש הוא", אך שירו מסב לנו הרבה רגעי קורת רוח בחיק המשפחה. כאשר ביקשנו, לפני כמה שנים, לשתף את ילדינו הגדלים והולכים בשירת שירי השבת סביב השולחן, בחרנו בפיוט הזה כנקודת הפתיחה. הבחירה התבררה כמוצלחת במיוחד: המנגינה הנפלאה שלו – קליטה וילדותית – ובעיקר תכניו, הפכו אותו לחביב המשפחה. במלאכת מחשבת שזר מחבר הפיוט מדרשים וסיפורים בבתי שירו וכל אחד מהם מספק הזדמנות לעצירה, לסיפור ואפילו להַמחזָה בחלק מהמקרים. כך פותח הפיוט בסיפורו של יוסף מוקיר שבתות – שעלה על בימת תיאטרון השבת שלנו פעמים אין־ספור – ממשיך באגדה על אודות שני המלאכים המלווים לו לאדם בשובו לביתו בערב שבת, ומסיים באזכור הוויכוח שניהלו רבי עקיבא וטיניוס רופוס – הוא ה"מין השואל" – על אודות השבת.

משביקשתי לכתוב על פיוט זה והתעמקתי בבתיו ובאזכוריו התברר לי שכחביבותו כך עומקו. העיון באגדות חז"ל ששובצו בפיוט מראה שמתוך שלל מדרשי השבת שהיו זמינים למחבר, נבחר מקבץ מסוים המוליך קו רעיוני ברור. מגמתו של המחבר – כך נראה – הייתה להעצים את ממד הנס, החריגה מן הטבע, המאפיין את תפיסת השבת היהודית, מתוך הנגדתו לעמדה לא יהודית, הרואה בחוקי הטבע את חזות הכול. נראה גם שלא רק העיון התיאורטי הניע את הפייטן, אלא בעיקר הבקשה והתפילה שתפיסת הזמן היהודית תגבר על התפיסה הלא יהודית הכובלת אותה.

מגמת המאבק בעולם הלא יהודי מתבלטת בתוספת שמכניס המחבר בבית השלישי בין דברי שני המלאכים, הטוב והרע. כאן שם הפייטן בפי המלאך הטוב ברכה שאינה מופיעה באגדה המקורית: "זה יהיה זמן ארוך / ואויביו יהיו כדומן". "ארוך", כך נראה, הוא צורת הזכר של "ארוכה", רפואה, ובהשלמת השורה הבאה נראה שהוא מבקש שבזכות השבת ירפא האל למכות הגלות ויפגע בכל מבקשי רעת העם היהודי. העיון בסיפור הפותח מעצים את תחושת הניגוד שבין היהודים לגויים:

יוסף מוקיר שבתות, היה נכרי אחד בשכנותו שהיו לו נכסים רבים.
אמרו לו החוזים בכוכבים: את כל נכסיך יאכל יוסף מוקיר שבתות.
הלך ומכר כל נכסיו, קנה בהם מרגלית והניחה בבגדו.
כאשר עבר במעבורת הנהר, נשבה הרוח, הפילה אותה למים ודג בלעה.
הוציאוהו [דייגים] והביאוהו [לשוק] בסמוך לכניסת השבת. אמרו: מי יקנה אותו עכשיו?
אמרו להם: לכו, הביאוהו אצל יוסף מוקיר שבתות, שרגיל לקנות.
הביאוהו אליו וקנה אותו.
חתך אותו ומצא בו את המרגלית. מכרה בשלושה עשרה כלים של דינרי זהב.
פגש בו אותו זקן, אמר: מי שמלווה לשבת, השבת פורעת לו.
(שבת קיט ע"א, תרגום שלי)

מקובל לראות בסיפור זה סיפור של שכר ועונש, אולם עיון קצר – ההולך בדרכו של יונה פרנקל – מראה שכלל אין בו עונש: הגוי, שבגרסאות המסופרות לילדים הפך לרשע וצייקן, מתואר כאן כאדם נייטרלי שנידון לאבד את כספו בשל גורל אכזר. ההבדל העיקרי בינו ובין יוסף אינו רשעות לעומת צדקות, אלא המקור המסביר להם את אופן הפעולה של העולם: בעוד שהראשון מקבל את נבואת החוזים בכוכבים, היודעים את העתיד אך לא את משמעותו, נפגש יוסף ב"אותו זקן" שאינו מנבא אמנם את העתיד, אך יודע לפענח את מנגנוני העבר. ובאופן כללי יותר: בעוד שבראייה הלא יהודית כבול האדם לגורל חסר פשר, חי היהודי בעולם מלא משמעות שבו לכל פעולה טבעית או אנושית ישנה משמעות מוסרית.

בעוד שבסיפור הראשון נשאר הניגוד בין התפיסה היהודית ללא יהודית בגדר עיון תיאורטי, הרי שבסיפור החותם הוא נושא אופי של עימות גלוי, שיש לו השלכות פוליטיות:

טיניוס רופוס הרשע שאל את רבי עקיבא, אמר לו: מה יום מימים?
אמר לו [הרב]: מה איש מאנשים?
אמר לו: מה אמרתי לך ומה אמרת לי?
אמר לו: אמרת לי, מה שונה שבת מכל הימים? אמרתי לך, מה רופוס מכל האנשים?
אמר לו: שרצה המלך לכבדו.
[אמר לו]: אף זה רצה הקב"ה לכבדו.
[אמר לו רופוס]: מהיכן אתה מוכיח לי?
אמר לו: נהר סמבטיון יוכיח, שמושך אבנים כל השבוע ובשבת מניח.
אמר לו: דברים ריקים אתה עונה לי? תמהני!
אמר לו: והרי המעלה זכורו יוכיח - שכל הימים עולה ובשבת אינו עולה.
הלך [רופוס] בדק באביו [שנפטר]: בכל הימים עלתה רוחו ובשבת לא עלתה.
לאחר השבת העלוהו, אמר לו: אבא, משעה שנפטרת הפכת ליהודי? תמהני! מפני מה עלית כל ימות השבת ולא עלית בשבת?
אמר לו [אביו]: כל מי שאינו משמר השבת אצלכם ברצונו משמרה כאן על כורחו.
אמר לו: ומה עמל יש לכם שם?
אמר לו: כל ימות השבת אנו נדונין ובשבת אנו נינוחין.
חזר אל ר' עקיבא, אמר לו: אם כדבריך, שהקב"ה כיבד את השבת, אל ישב בה רוחות אל יוריד בה גשמים! (שהרי הוא עובר בכך על איסור שבת של הוצאה מרשות לרשות).
אמר לו: תיפח רוחו של אותו האיש! כזה שמטלטל בארבע אמות [שלו].
(בראשית רבה פרשה יא, תרגום חלקי שלי)

ויכוח זה הוא אחד מתוך כמה ויכוחים שמנהלים רבי עקיבא, מתומכיו הראשיים של מרד בר כוכבא, וטיניוס רופוס, מושלה הרומאי של יהודה, שרדיפותיו היו בין המניעים לפריצתו של המרד, שסופו הטראגי ידוע. בוויכוח הנוכחי מבקש המושל סימן מובהק לנוכחות השבת בעולם. הרב, כך נראה, מתחמק בעקביות מבקשתו, ובכך מבהיר את עמדתו שהשבת אינה חלק ממהלך גלגל הזמן הטבעי, אלא שייכת לממד עליון, אלוהי. וזה פשר תשובתו הראשונה: "מה איש מאנשים?": כמו שהשוואתו הפיזית של רופוס לאנשים אחרים לא תניב שום ממצאים מיוחדים – מסביר הרב – כך גם השוואתה של השבת לשאר ימות השבוע; מה שמקנה לשבת את מעמדה המיוחד נמצא ברובד שמעבר למציאות הטבעית.

כאשר מתעקש רופוס לקבל הוכחה למציאות השבת, שולח אותו רבי עקיבא לנהר סמבטיון האגדי, הנח מזעפו בשבתות. על תשובה זו מגיב המושל בכעס ומוכיח שלא הבין את הרמז – רבי עקיבא כלל לא התכוון, כך נראה, לספק ליריבו הוכחה, אלא להבהיר שעניינה של השבת נמצא אי־-שם מעבר למציאות הרגילה, שהסמבטיון מסמל את גבולותיה. אולם הגוי ממשיך להתעקש, והרב שולח אותו לעולם הרוחות המסתורי, שם הוא פוגש באביו השובת בשבת לאחר שזכה לגיור פוסט־מורטם.

סופו של הסיפור חושף את התשתית הרעיונית של כל אחת מן העמדות המנוגדות. לאחר המפגש המזעזע עם רוחו של אביו משתכנע הרומאי שישנו ממד ייחודי ביום השבת, לפחות בעולם המטאפיזי, אך הוא נכשל בזיהוי הקשר שבין העולם הגשמי לעולם הרוח. במילים אחרות, רופוס מוצג כאן כגוי המאמין שיש אלוהים בשמים, אך לא על הארץ, ולפיכך הורדת הגשמים מן השמיים לארץ נתפסת בעיניו כהוצאה מרשות לרשות. כאן פוקעת סבלנותו של הרב והוא מבהיר לגוי שהאל אינו אלמנט רוחני נבדל מהמציאות, אלא בעל הבית, שיחד עם סמכותו העליונה שוכן בפועל בבית עצמו. בכך מוחק הרב את הדיכוטומיות המקובלת בין רוח לחומר ומצהיר על העמדה היהודית המבקשת לחיות את הממד הרוחני בתוככי העולם הגשמי. השבת – מבהיר רבי עקיבא – מקבלת אמנם את משמעותה מעולם עליון, אך זה אינו נבדל מן העולם הארצי.

לאור הניתוח שהוצע כאן לתכני הפיוט, ניתן אולי להסביר את הבית החותם אותו שלא כמקובל – כהתרעה כנגד הפרת זכויות יוצרים – אלא כתפילה. בחתימת שירו מבקש הפייטן מהאל שגם בזמנו תנצח האמונה היהודית, שדבריה עדינים כטל, את קולי הקולות של כל המתעמתים איתה ומבקשים לכלותה.