סביב ברכת המזון: זימון, שיר המעלות, מים אחרונים וכוס של ברכה

---

זימון

ברכת הזימון היא ברכה מקדימה לברכת המזון הנאמרת כאשר לפחות שלושה סועדים יחד – "שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן" (משנה ברכות ז, א). מטרת הזימון היא לאחד את הסועדים ולכנס אותם לקריאה משותפת של ברכת המזון, מעין "מניין" קטן של אנשים היוצר סוג של תפילה ציבורית. בכך מקבלת ברכת המזון גוון נוסף של חשיבות לעומת שאר הברכות שבהן אין זימון. בתלמוד, ביססו את חובת הזימון על הפסוק בתהלים (לד, ד) "גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו". 

הזימון פותח בקריאה של המזמן, המזמינה את המשתתפים בטקס הזימון. הם משיבים לו בהבעת הסכמה להשתתף בזימון, ואז מזמין המזמן את כלל הסועדים לברך את ברכת המזון. הסועדים עונים לו במשפט המתמצת את ברכת המזון "ברוך [אם יש מניין גברים: אלוהינו] שאכלנו משלו", המזמן חוזר אחריהם, ואז מברכים כולם יחד את ברכת המזון. נהוג שהמזמן קורא בקול רם את הברכה הראשונה של ברכת המזון – ברכת "הזן", והשותפים לזימון מאזינים לברכה עד תומה, מה שמבטא את השתתפותם בזימון. נהוג לכבד בברכת המזמן את החשוב מבין הנוכחים. 

ביאורי מילים:

• הַב לָן וְנִבְרִיךְ לְמַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא – הבה ונברך למלך העליון הקדוש. במנהג הספרדי נשתמר הנוסח הארמי של הברכה. 
• שָׁמַיִם – הרשות ניתנת מן ה' השוכן בשמים.
• מְרָנָן וְרַבָּנָן - מורי ורבותי.

מים אחרונים

בזמן התלמוד נתקנה התקנה לרחוץ את הידיים במים לפני ברכת המזון. הסיבה לתקנה הייתה בריאותית – הסועדים השתמשו באצבעותיהם ונהגו לטבל ירקות במלח שהגיע מסדום והכיל מינרלים העלולים לגרום לנזק במגע עם העין. לאור זאת, כתבו כמה ממפרשי התלמוד הראשונים שכבר אין צורך להקפיד על נטילת "מים אחרונים", שכן המלח שבו עושים שימוש בתקופתנו אינו מסוכן. לעומתם, חכמי הקבלה כתבו שיש להמשיך וליטול את הידיים קודם ברכת המזון מסיבות אחרות מזו, והנוהגים לפי מנהגי המקובלים ממשיכים להקפיד על "מים אחרונים". 

מזמורי תהלים ופיוטים

לפני ברכת המזון (או הזימון, אם הוא מתקיים) נוהגים לומר מזמורי תהלים, המשתנים בין ימות החול והשבת ושונים גם בין מנהג אשכנז וספרד.

בקהילות אשכנז נהגו במאות השנים האחרונות לומר בשבתות ובמועדים את מזמור קכו – "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון". המזמור הולחן, ובמקומות רבים הוא מושר בקול רם לפני הזימון. מנהג אחר, פחות מוכר, הוא לומר בימות החול את מזמור קלז – "על נהרות בבל".

המכנה המשותף לשני המזמורים הוא שהם מדברים בערגה על גאולת ציון ועל חזרה לארץ ישראל, ובכך הם קשורים לברכת המזון העוסקת בהרחבה בארץ ובתקווה לגאולה ובניין ירושלים. תוכלו לעיין במזמור במאמר זה.

בקהילות הספרדיות נוהגים לומר בימות החול את מזמור סז – "למנצח בנגינות מזמור שיר" (מזמור "המנורה") וביום השבת את מזמור כג – "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר", מזמור המלווה בקהילות הספרדיות את סעודות השבת.

בקהילות הספרדיות נוהגים לשיר את הפיוט "צור משלו אכלנו" לפני ברכת המזון והזימון. בחלק מן הקהילות האשכנזיות שרים בסעודת החתונה את הפיוט "דווי הסר" של ר' דונש בן לברט.

כוס של ברכה

כשמזמנים, יש הנוהגים לברך גם "על היין" דהיינו, אוחזים כוס של יין החל מתחילת הזימון ובסוף ברכת המזון – מברכים ברכת "בורא פרי הגפן", ושותים את היין. ברכה זו מקנה חגיגיות וחשיבות נוספת לברכת המזון. המצווה הזו נוהגת במיוחד בליל הסדר (אחת מארבע הכוסות) ובסעודות שונות כמו מסיבת נישואין או ברית מילה, אז מוסיפים לפני שתיית הכוס ברכות שונות הקשורות לאירוע.