כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
ואמרתם זבח פסח? מחשבות ורעיונות לליל הסדר
הרב מישאל ציון
על כוחה של האמירה, במיוחד בלילו של הפה הסח, לצד כמה רעיונות משפחתיים לליל הסדר.
ואמרתם זבח פסח?
געגועים לקורבנות
משך דורות ושנים שיאו של חג הפסח היה קורבן הפסח שהיינו מקריבים בזמן שבית המקדש היה קיים. ממרחק אלפיים שנות חורבן, קשה לי להתגעגע לעבודת הקורבנות שבמקדש, או לומר בפה מלא משפטים המביעים תקווה שנזכה לשוב אל המקדש בכדי ש"נֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן". אני בדרך כלל מעדיף שמה שיהיה לרצון לא יהיה הדם על קיר המזבח, אלא ש"יהיו לרצון אמרי פינו".
ובכל זאת, מי שיעלה לרגל אל בני דודינו השומרונים כאשר הם חוגגים את זבח הפסח שלהם, עשוי למצוא משמעות מחודשת בזבח הפסח המוקרב שם. משפחות משפחות, מתקבצים השומרונים המעטים שנותרו על מנת לקרוא בקול אחד את סיפור היציאה ממצרים, בטרם ישחטו כל אחד את כבשו ויזרקוהו לבור הצלייה. הבשר החי והמדמם מתערבב בעלי המרור הטרי והירוק שהם כורכים סביב הכבשים, ויחד מכתימים את בגדי הלבן של ראשי המשפחות, ובאמצע ה"בלגאן" של חגיגת הזבח הזו מוזמן יהודי לחוש לרגע את העוצמה והרגש הטמונים באותו ריטואל עתיק יומין, שבו גורלו של עם מתקשר עם גורלו של כבש, והדם על המשקוף הופך לדם של הצלה, דם של פסיחה ובחירה.
אך כאשר התייתמנו מהמקדש, זכינו במתנה אחרת: המילים. כעת לא עוד עשן הקורבנות, אלא "עשן" המילים עומד במרכז. הן מוצעות לאל עליון עטופות בענני ניגון ופיוט, שאמורים לסייע למילים לפתוח שערי רצון. לא עוד פרות וכבשים, אלא מעתה "ונשלמה פרים שפתינו". אנו מוזמנים לבצע את עבודת הנפש שלנו במילים ובניגונים, אשר יכולים לעִתים לחשוף את בשרנו החי בצורה הרבה יותר משמעותית מבשר הקורבנות.
