מנהג הימנעות מאמירת דברי פורענות בתפילה ובקריאה בתורה

---

היהדות מלמדת את מאמיניה שלמילים יש כוח. לפי האמונה היהודית, העולם כולו נברא בדיבורו של הבורא. כוחו של עם ישראל הוא בפיו, וחכמים נתנו רמז לדבר מהפסוק "הקול קול יעקב".[1] חלק גדול מעבודת האל נעשה על ידי הדיבור: התפילות, הברכות, וקריאת התורה וקטעי מקרא נוספים. על היהודי לקדש את דיבורו ולהימנע מלנדור, לקלל ולספר לשון הרע.

לאור זאת, אין לתמוה על כך שכבר בתקופה קדומה התפתח חשש מקריאת קטעי פורענות בקול רם ובאופן ברור ורהוט. רמז לכך נמצא כבר במדרש לפרשת נח, שלפיו הקב"ה עצמו מכנה את הבהמה הטמאה בביטוי "הבהמה אשר איננה טהורה" בהתייחסות לבהמות המובאות אל התיבה. מכאן למדו חכמים כי "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו" (פסחים ג, א).

הנחיה זו השפיעה מרוחה גם על התפילה והקריאה בתורה. במסכת מגילה (לא ב), מסופר על רב לוי בר בוטי שהיה מגמגם, קורא במרוצה ובקושי, כאשר היה קורא את ה"ארורין" שבפרשת התוכחה, תיאור מפורט של תשעים ושמונה הקללות שעלולות לבוא על עם ישראל אם לא ישמע בקול ה'. עם זאת, בראשונים לא נמצאת הלכה פסוקה הדורשת מהחזנים או מבעלי הקריאה לקרוא קטעי פורענות בקול נמוך. ספר ההלכה המזכיר מנהג זה לראשונה הוא כנראה הקיצור שולחן ערוך (ע"ח ד) מאת הרב שלמה יוסף גאנצפריד (1804­–1886), ובמסורות הספרדיות – הרב יעקב סופר (1869–1939) בספרו "כף החיים" (אורח חיים, תכח, לח).

עם השנים פיתחו קהילות שונות מגוון מנהגים ביחס לקריאת קטעי פורענות בקול נמוך. ברוב עדות אשכנז, תימן וספרד נוהגים לקרוא את הקללות שבפרשות "בחוקותי" ו"כי תבוא" בקול נמוך. יש הנוהגים לקרוא בקול נמוך גם חלק מקטעים שבהם מתוארים חטאים של עם ישראל, כגון הקטע "ויהי העם כמתאוננים" בפרשת "בהעלותך". אצל הספרדים בולט המנהג שהחזן קורא בלחש את שני פסוקי הפורענות בקריאת שמע "השמרו לכם פן יפתה לבבכם... וחרה אף­ ה' בכם...". אצל יהודי פרס החזן אומר בלחש את המילים "דבר וחרב ורעה ורעב ושבי וביזה ומשחית ומגפה ויצר הרע וחלאים רעים" שבתפילת "אבינו מלכנו".

דוגמאות מעניינות למנהג להימנע מאמירת דברי פורענות בקול רם אפשר למצוא בקרב חסידי סלונים, אצלם ההוראה להימנע אקטיבית מאמירת פסוקי פורענות מצוינת לעתים גם בסידורים. לדוגמה, בחסידות זו נהוג, כמקובל בקרב האשכנזים, שהחזן קורא בקול רם את הפתיחות והסיומים של קטעי התפילה, והשאר נאמר בלחש. חריגה ממנהג זה נמצאת בקבלת שבת. שם, לפי מנהג החסידות, החזן פותח את המזמור "לכו נרננה לה'" (תהלים צה) בקול רם, אך את הפסוק בסיום המזמור, "אַרְבָּ֘עִ֤ים שָׁנָ֨ה ׀ אָ֘ק֤וּט בְּד֗וֹר וָאֹמַ֗ר עַ֤ם תֹּעֵ֣י לֵבָ֣ב הֵ֑ם וְ֝הֵ֗ם לֹא־יָדְע֥וּ דְרָכָֽי", הוא אומר בלחש, משום שהוא פסוק של פורענות. בדומה לכך, בקטע "ויברך דוד" שבפסוקי דזמרה החזן פותח בקול רם את הקטע "וכרות עמו הברית" אך אינו סוגר אותו במילים "וְאֶת רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ בִמְצוּלֹת כְּמוֹ אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים". אף שפסוק זה עוסק בפורענות שבאה על אויבי ישראל, נמנעים החסידים מלאמרו, כנראה בהשראת המדרש שמספר שה' גער במלאכים שביקשו לומר שירה בשעה שהמצרים טבעו בים, ואמר להם "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?" (מגילה י, ב). בפיוט "אודה לאל" מאת הרב שמעיה קוסון נמצא בית של תוכחה וקריאה לשמור על הנשמה, פן "ימצאה מטונפת, מעונות ותוספת, כמו שפחה נחרפת". בסידוריהם של חסידי סלונים בית זה מופיע בסוגריים והם נמנעים מלשיר אותו (מפי יהושע לויפר, חסיד סלונים ומסרן).

הדגמה מתוך פסוקי דזמרה לשבת וחג בביצוע יהושע לויפר:

המנהג לקרוא דברי פורענות בלחש השתרש בעדות ישראל עד כדי כך שכל חריגה ממנו יכולה הייתה להיות חוויה מטלטלת עבור הקהל בבית הכנסת. הרב שלמה ריסקין (יליד 1940) כתב בספרו "אור תורה" (2013) כיצד בשנת 1952, כשהוא היה סמוך לגיל בר מצווה, הוא הלך להתפלל בבית הכנסת של האדמו"ר מצאנז־קלויזנבורג בברוקלין. האדמו"ר עבר את אימי השואה ואיבד בה את אשתו ואחד עשר ילדיו. פרשת השבוע הייתה פרשת "כי תבוא", שבמרכזה נמצאת פרשת התוכחה. בשעת קריאת התורה, כאשר הגיע בעל הקורא לקללות שבפרשת התוכחה, הוא הנמיך את קולו, לפי המנהג שלא לקרוא את הקללות בקול רם. בדממה ששררה אז בבית הכנסת, שבה נשמע רק קולו הנמוך של בעל הקורא, נשמע קולו של הרבי שאומר "העכער!" (בקול רם!). בעל הקורא היסס, אך מכיוון שלא האמין שהרבי יבקש ממנו לשנות מן המנהג המקובל, חשב שאוזניו הטעו אותו והמשיך לקרוא בקול נמוך. בפעם השנייה פנה האדמו"ר למתפללים, ואמר: "אמרתי בקול רם! תקרא בקול רם! אין לנו ממה לפחד. כבר קיבלנו את כל הקללות. שריבונו של עולם ישמע... שיבין שהגיע הזמן לשלוח את הברכות" (אור תורה, עמ' 229).[2] בסופו של דבר המשיך החזן לקרוא את הקללות בקול רם.