דרוזים

---

העדה הדרוזית היא קבוצה אתנית־דתית דוברת ערבית, שהחלה להתגבש במצרים במאה ה־11. כמיליון וחצי דרוזים חיים כיום ברחבי העולם, מרביתם במזרח התיכון. הקהילות הדרוזיות הגדולות ביותר מתקיימות כמיעוטים בסוריה, לבנון וישראל.

לפי עדויות היסטוריות, ראשוני המאמינים הדרוזים התפצלו מהאסלאם השיעי־אסמאעילי החל משנת 1017. עד שנת 1043 התקבלו לעדה מאמינים חדשים, אך מאז שעריה נעולים ורק הנולדים להורים דרוזים משתייכים אליה. לפי הגרסה הדרוזית המסורתית, ראשיתה של הדת בימי קדם, ובמאה ה־11 היא נפתחה זמנית לקליטת מצטרפים חדשים.

השם דרוזים השתרש על שם מחמד אבן אסמאעיל אל־דרזי, הנחשב במסורת הדרוזית לאחד ממפיצי הדת הראשונים. שמה המקורי של הדת הדרוזית הוא דין אל־תוחיד (דת הייחוד), ובני העדה נקראים אל־מווחדון (המייחדים, המאמינים באל אחד), שמות המשקפים את העיקרון המונותאיסטי העומד בבסיס הדת הדרוזית. הדרוזים מכנים עצמם גם בשם "בני מערוף" (בני החסד).

מראשית צמיחתה סבלו בני העדה מרדיפות ממושכות. בשל כך עזבו המאמינים הדרוזים את מצרים, היגרו לאזורים אחרים במזרח התיכון והתיישבו בעיקר בהרים כדי להגביר את ביטחונם ולשמור על בידולם כדת ייחודית. בשל היותה מיעוט נרדף, הדת הדרוזית הוגדרה כסודית, ורק חכמי העדה בקיאים ברזי האמונה הדרוזית. נוסף על האמונה באל אחד, עקרונות יסוד אחרים בדת הדרוזית כוללים: דיבור אמת, שמירה על האחים לעדה, איסור עבודת אלילים, אמונה בגורל, אמונה בגלגול נשמות, הימנעות מנישואי תערובת והקפדה על ערכי מוסר וכבוד הזולת. החברה הדרוזית מאופיינת בסובלנות דתית, ואנשיה חופשיים לבחור באורח חיים דתי או שאינו דתי.

הדרוזים בישראל

הדרוזים הגיעו לארץ ישראל בכמה גלי הגירה שהחלו ככל הנראה כבר במאה ה־11, ונמשכו לסירוגין עד המאה ה־20. עם קום מדינת ישראל חיו בה כ־15,000 דרוזים, ובסוף שנת 2021 מוערכת האוכלוסייה הדרוזית בישראל ב־150,000 איש, שהם כ־1.6% מאוכלוסיית המדינה. מדינת ישראל מכירה בדרוזים כעדה דתית עצמאית, ומערכת השיפוט הדתית של העדה מוכרת אף היא. מרבית הדרוזים מתגוררים בכ־20 רשויות בכרמל, בגליל וברמת הגולן. היישובים הדרוזים הגדולים ביותר בישראל הם דלית אל־כרמל וירכא.

בני העדה הדרוזית במדינת ישראל ידועים בנאמנותם לשלטונה ולערכיה ותרמו לאורך השנים תרומה רבה לפיתוחה וביטחונה של ישראל. החברה הדרוזית משולבת בפוליטיקה, בצבא, בחברה ובכלכלה של המדינה, וכל זאת תוך שמירה על ייחודה התרבותי והדתי של העדה. האתר הקדוש ביותר לדרוזים בכל העולם הוא קבר נבי שועייב בכפר חיטין שבגליל המזרחי. נבי שועייב (הנביא שועייב) מזוהה עם יתרו, חותן משה, ונחשב במסורת הדרוזית לחשוב בנביאים. קברו משמש אתר עלייה לרגל במשך כל השנה, ובמיוחד בחג נבי שועייב. זהו חג רשמי בעל אופי דתי, הנחגג מדי שנה מ־25 באפריל למשך ארבעה ימים. החג נמנה עם החגים הייחודיים לדרוזים, ונוסף להם בעדה חוגגים גם את חג הקורבן (עיד אל־אדחא) בדומה לחג המוסלמי, אך עם מנהגים שונים.

בספרייה הלאומית שמורים פריטים היסטוריים רבים, ובהם גם כתבי יד עתיקים ונדירים, הנוגעים למורשת ולהיסטוריה של העדה הדרוזית. החומרים הללו מאירים היבטים תרבותיים, דתיים וחברתיים של העדה. אחד הפריטים המיוחדים הוא קובץ שירה של המשורר הערבי השיעי החשוב שריף אל־ראדי, בן המאה העשירית, קובץ שהועתק עבור אציל דרוזי ששלט בדרום לבנון ובצפון ארץ ישראל בסוף המאה ה־16 ובתחילת המאה ה־17. כמו כן נאספו בספרייה שפע ספרים, מאמרים, מחקרים, צילומים, כרזות, מפות וקטעי עיתונות המספרים את סיפורה של העדה הדרוזית לדורותיה.