שתי זכויות עומדות לעם ישראל, שמצילות מן הגיהינום ומן הגלויות: התורה והקורבנות. מרגע שמאבדים אחת מן הזכויות, אם לימוד התורה רופף או אם בוטלו הקורבנות, עם ישראל נחשף לאחת מהשתיים: גהינום או גלות. הבחירה של אברהם היתה גלות: עדיפה גלות על פני גהינום. עם זאת, דומה כי בחירתו של אברהם לא ביטלה את המתח על הבכורה בין לימוד התורה ובין הקורבנות או לפחות בין סוכני הזכויות תלמידי חכמים מול הכהנים. וכבר פסקו תלמידי חכמים בינם לבין עצמם כי "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (משנה הוריות ג, ח), ואף "אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם שמברך לפניו, אפילו כהן גדול עם הארץ – אותו תלמיד חכם חייב מיתה" (בבלי מסכת מגילה, כח).
חורבן בית המקדש וביטול הקורבנות לא פתרו את המתח, אלא העבירו אותו לזירה אחרת, לבית הכנסת: הקורבנות הוחלפו בתפילות, והכהנים הוחלפו בִלוויי בית הכנסת – החזנים והפייטנים. בתפילת שחרית תוקן נוסח התפילה:
"ריבון העולמים, אתה ציוויתנו להקריב קורבן התמיד במועדו, ולהיות כהנים בעבודתם, ולוויים בדוכנם, וישראל במעמדם. ועתה בעונותינו הרבים, חרב בית המקדש, ובוטל התמיד, ואין לנו לא כהן בעבודתו, ולא לוי בדוכנו, ולא ישראל במעמדו, ואתה אמרת: 'ונשלמה פרים שפתינו' (הושע יד, ג), לכן יהי רצון ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שיהא שיח שפתותינו זה חשוב ומקובל ומרוצה לפניך כאילו הקרבנו קורבן התמיד במועדו, ועמדנו על מעמדו, כמו שנאמר 'ונשלמה פרים שפתינו'."
בית הכנסת והתפילה כמרכז החיים היהודיים מחליפים את בית המקדש והקורבנות ומצמיחים עמדות מנהיגות חדשות המתחרות בתלמידי החכמים. החזנים והפייטנים, מתוקף יכולותיהם המוזיקליות, ניצבים במרכז בית הכנסת, על הדוכן, ומאיימים על מנהיגותם של תלמידי החכמים של בית הכנסת – רבני הקהילה.
החזנים והפייטנים עוברים לפני התיבה, מצרפים בקולם את תפילת הציבור ומעלים אותה בפני שוכן מרומים, כך שמעמדם בציבור התחזק כל כך עד שבדומה לתלמידי החכמים: "יש מקומות שנוהגין שחזן בית הכנסת פטור ממסים, ומנהג הגון הוא וכן ראוי לנהוג" (רמ"א על שולחן ערוך חושן משפט קסג, ה). וכבר כתב הרא"ש: "ציבור שיש להם ליתן לרב או לשליח ציבור, איזה מהם קודם? אם הוא רב מובהק וגדול בתורה ובקי בהוראה ודינין, אין ספק תלמוד תורה קודם; ואם לאו, שליח צבור עדיף טפי, להוציא הרבים ידי חובתן" (שו"ת הרא"ש כלל ו סימן א).
רבני הקהילה מבקשים לערער את מעמדם של החזנים דרך השאלה מי ראוי לעבור לפני התיבה: "תנו רבנן: עמדו בתפלה, אף על פי שיש שם זקן וחכם – אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל. (איזהו רגיל?) רבי יהודה אומר: מטופל ואין לו, ויש לו יגיעה בשדה, וביתו ריקם, ופרקו נאה, ושפל ברך, ומרוצה לעם, ויש לו נעימה, וקולו ערב, ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות, ובקי בכל הברכות כולן" (בבלי תענית טז, א). לכאורה נכתב בפירוש: אדם רגיל! אדם רגיל ולא תלמיד חכם. לאדם הרגיל מעלה על התלמיד החכם ש"אין לו במה להתפרנס וליבו דואג עליו"; "שמתכווין יותר בתפילת הגשמים"; "עניו"; "נוח לבריות ומסכימין לתפילתו"; "בסומי קלא שמושך את הלב"; ו"פסוקים של תפילה סדורין בפיו" (רש"י, שם).
אלא שאז ממשיכה הגמרא וממנה מוצבים תנאים נוספים: "שביתו ריקם מן העבירה"; "שלא יצא עליו שם רע בילדותו" ומסיימת הגמרא: "היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו יב, ח) מאי נתנה עלי בקולה? … זה שליח צבור שאינו הגון היורד לפני התיבה" (בבלי תענית טז, ב).
תנאים אלו, המעמידים את החזן למבחן תמידי ולערעור תמידי על כשירותו, יכולים להוות כלי להשתקת החזן ולצמצום תפקידו לזמן התפילה. דברים כגון: "תרעומתי כי חזני הארץ הזאת הם להנאתן לשמוע קול ערב ואם הוא רשע גמור אין חוששין רק שיהיה נעים זמירות והקב"ה אומר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (טור אורח חיים, נג) או "כי כמה בני אדם עושים מעשים טובים ומתפללים, ויש להם קול ערב, ומהרהרים בלבם בשעת התפילה: כמה קולי ערב הוא, ובני אדם נהנים ממני ששומעים אותי!" (אורחות צדיקים שער החניפות), הנדרשים כל פעם מחדש בפי רבני הקהילה בפני הציבור, לעִתים, בנוכחות החזנים והפייטנים עצמם – מבהירים לציבור לחזנים ולפייטנים מה חשוב ב"אמת": לא הקול הערב, אלא קולה של תורה.
*
אלוף נעורי חיים דיין יבדל"א, חזן בית הכנסת חיים כפוסי, שותק ערב שבת אחר ערב שבת, בפני רבנים חדשים זה מקרוב באו. פעם, אחד מאותם רבנים חדשים, ביקש למנוע אותו מקריאה בספר תורה מכיוון שחשש שהחזן קורא על פה. מאז, אחת לכמה זמן, החזן טועה ומתקן, לצאת ידי חובת המקפידים במי שאינו טועה. אף שדיין משורר בקול נעים, משיר השירים ועד אדרא רבא, בודדות הפעמים שהרשה לעצמו לומר איזה דבר תורה מחוץ לתפילה. פעם אחת, שחלק מהקהל התפזר לפני סיום עלינו לשבח, ופעם שנייה, כשהתקיימה מחלוקת בבית הכנסת ולא נפתרה עד ערב יום הכיפורים.
דרשות הרבנים, הנסמכות על "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה", הולכות ומתחזקות ככל שמתקרבים ליום הכיפורים, אז תפקיד שליח הציבור הולך ומתקרב לתפקידו של כהן גדול המכפר על העם. תפילת שליח הציבור ביום הכיפורים אינה מתעלמת מכך: "ריבונו של עולם. עשה עמי למען שמך הגדול והנורא. שלא יבושו בי קוויך ואל יכלמו בי מבקשיך. כי לא על עצמי בלבד אני מתוודה ומתחנן. כי אם בעדי ובעד כל הקהל הקדוש הזה העומדים לפניך. ואף על פי שאיני ראוי. ולא הגון. ולא כדאי. להתוודות ולהתפלל על עצמי. וכל שכן על אחרים. אבל שמתי לבי לנגד רחמיך..."
הפיוט "כעשן מעלה שירך" לפנחס לוי על פי הלחן: מאליש ע'יע'ך לפריד אל אטרש נכתב כשירו של החזן, בעל הקול הערב, העובר לפני התיבה ביום הכיפורים, החושש שאינו כדאי, אך נסמך על שירו.
כמו כהן גדול הנכנס אל קודש הקודשים פעם אחת בשנה, ביום בכיפורים, שנכנס ומיד "נתמלא כל הבית כולו עשן". (משנה יומא ה, א), כך גם החזן רואה בשיר כעשן המאפשר לו לערפל את המגע הישיר עם קודש הקודשים: "כעשן מעלה שירך". "ומניין שנותן בה מעלה עשן, שנאמר "וכסה ענן הקטורת את הכפורת". (ויקרא טז, יג) הא לא נתן בה מעלה עשן, או שחיסר אחת מכל סמניה – חייב מיתה." (בבלי יומא נג, א) , כך גם השיר, ובהכרח בעל השיר, מהווה חלק הכרחי בקטורת. ואולי יש כאן רמז עבה לתלמיד חכם, שאל לו לבוא אל הקודש – לעבור לפני התיבה אם אינו יודע "להעלות עשן", אם אינו יודע את סוד השיר. שהרי בעבר כבר "שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריה והיו בקיאין במעשה הקטרת ולא היו בקיאין במעלה עשן, של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה כאשכול עד הקורות ואחר כך פוסה ויורדת כמקל, של אלכסנדריה היתה פוסה ויורדת למטן מיד" (שיר השירים רבה פרשה ג).
בהמשך הפיוט מובאים עוד שלושה אירועים המסמלים "מגע ישיר" עם הקב"ה המתווכים ע"י עשן וקול:
"קול קורא יטהרני. כעשן עוון אסיר לך." בהפטרת יתרו (ישעיהו ו), המתחברת למעמד הר סיני, אנו קוראים על ישעיהו הרואה "אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם", השומע את הקול הקורא: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹש ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", המראה כה חזק עד שמיד "וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן". החזן, כמו ישעיהו וכמו הכהן גדול, חושש כי אינו ראוי מספיק ל"מגע הישיר" – "אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי", ומיד עף אליו מלאך עם גחל מן המזבח ומטהרו: "וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר". החזן ממיר את הגחל בקול הקורא, שהוא המטהר, ובשירו כמי שמסיר את העוון.
"כאב המון, אז על בני. מגיהנום, הצילני." בברית בין הבתרים בפרשת לך לך (בראשית טו), אנו קוראים על אברהם המדבר עם ה' במחזה. אברהם מבקש בן, והקב"ה כורת עמו ברית: "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה". המדרש מספר לנו כי בפסוק זה ראה אברהם בחורבן הבית ובביטול הקורבנות ועל בחירתו של אברהם בגלות ולא בגיהנום. אברהם, שמיטיב לבקש על אנשי סדום "מוכר" את עם ישראל: "שנאמר 'אם לא כי צורם מכרם' זה אברהם (דברים לב), שנאמר 'הביטו אל צור חוצבתם' (ישעיה נא), וה' הסגירם שהסכים הקב"ה אחריו." (שמות רבה, פרשה נא). כמו בעקדת יצחק בפרשת וירא (בראשית פרק כב), שבה "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק", כך גם כאן, אברהם "נשא עיניו ועם רחק", יצא לגלות. אברהם רואה את מקום המזבח על ידי ענן הקשור בהר, אך מה שמצילו מהקרבת בנו הוא אותו קול המלאך הקורא אליו.
"הר וקול שופר חזק. עניו". במעמד מתן תורה בפרשת יתרו (שמות יט–כ), אנו קוראים על התגלות אלוהית בפני כל עם ישראל: "כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי" (שמות יט, יא), ואפילו הסומים, נתרפאו כולם כדי לחזות בירידת השכינה, אלא שמרוב חרדת העם, העם מסתפק בקולות ומתרחק: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שם כ, יד). משה לבדו "נשא עיניו ועם רחק", "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים" (שם, יז).
שני האירועים האחרונים משמשים בערבוביא. כמעשה עשן: התנור מברית בין הבתרים, וההר מעקדת יצחק ואולי גם שופרו של יצחק, מתערבב עם הר סיני ועם קול השופר חזק מאוד; אברהם ומשה; הקורבנות והתורה (מעניין הוא שגם מעמד הר סיני מתחיל בבניית מזבח (משפטים, שמות כד, ד) ומסתיים בהלכות בניית מזבח (יתרו, שמות כ, כא)), כך שאולי גם המתח בין קול התורה לקול הערב, בין התלמיד חכם לחזן – הולך מיטשטש ומתערבב אל תוך שעבוד הגלויות – "וממרחק מנחם רחק": "וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא" (ישעיהו י, ג); "הִנְנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם גּוֹי מִמֶּרְחָק בֵּית יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו ה, טו); "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב: " (איכה א, טז). "ועם כחיית הצבי": "בצבאות או באילות השדה – אמר רבי אלעזר, אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו – אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה" (בבלי כתובות קיא, א).
הפיוט מסתיים בתשובה של החזן לחשש המועלה כי אינו ראוי, ושאולי ביתו אינו ריקם מן העברה: "אִם כִּסִּיתִי כְאָדָם פְּשָׁעָי לִטְמוֹן בְּחֻבִּי עֲוֹנִי" (איוב לא, לג); "וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה" (תהלים סח, יז) – "בחובי עוון לטמון, דמוע תדמע עיני יה." כמו כהן גדול ש"העלוהו לעליית בית אבטינס (הם העושים את הקטורת וכותשים אותה ומערבין סממניה) והשביעוהו (שלא יהא צדוקי לתקן הקטורת על המחתה מבחוץ ולהכניס מבפנים שהם דורשין "כי בענן אראה על הכפורת" (ויקרא ט"ז), כי בענן עשן הקטורת יבא ואז אראה על הכפורת...)... הוא פורש ובוכה (שחשדוהו) והן פורשין ובוכין (על שחשדוהו)" (ר' עובדיה מברטנורא על משנה יומא א, ה). במקום "היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו יב, ח), "ובקול עוז תיתן עלי יה", שנאמר "לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עֹז" (תהלים סח, לד). "מִזְמוֹר שִׁיר" בו "כְּהִנְדֹּף עָשָׁן... יֹאבְדוּ רְשָׁעִים" ובו גם גאולה, גם מתן תורה, גם שירה וגם מקדש – "די חביבי, די חביבי, די חביבי".
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
