השבת של ר' יהודה הלוי ושל חיים נחמן ביאליק
אתר הפיוט והתפילה

השבת של ר' יהודה הלוי ושל חיים נחמן ביאליק

אורי קרויזר

על השמחה במפגש המחודש עם השבת אצל ר' יהודה הלוי ואצל חיים נחמן ביאליק.

על אהבתך אשתה גביעי – מילים וביצועים

עַל אַהֲבָתְךָ אֶשְׁתֶּה גְבִיעִי
שָׁלוֹם לְךָ שָׁלוֹם יוֹם הַשְּׁבִיעִי

ר' יהודה הלוי פותח את פיוטו בפתיחה שכולה רגש ואהבה. אין זה תיאור של אדם המקיים את השבת מתוך שכך ציווה האל, אלא מתוך אהבתו את השבת. הגביע הנזכר עשוי להיות גביע קידוש השבת אך בה בעת הוא מצייר בזיכרון גם את תמונת כוס הקידושין של בני הזוג בהתאחדם תחת החופה. שָׁלוֹם לְךָ שָׁלוֹם – שלום של געגוע של בני זוג שלא התראו במשך כל השבוע.

יחסו המיוחד של המשורר ליום השבת ניכר לאורך כל הפיוט, שבמהלכו עובר ריה"ל מדימוי לדימוי ומאיר את השבת באור יקרות:

השבת היא המלכה, בעוד ימי השבוע משמשים לה כעבדים. 
השבת היא האור הגדול המאיר את כל ימי השבוע, שהם בבחינת ירח וכוכבים אל מול השמש הגדולה.
השבת היא הגאולה, בעוד ימי השבוע הם הגלות.
השבת היא המנוחה והשלוה מול ימי המעשה, שהם ימי נדודים.
השבת היא בת הזוג המצפה לאהובה, מול ימות השבוע המפרידים בין האוהבים.
השבת היא מרכז ההוויה – לא היום השביעי אלא היום המרכזי – כנר האמצעי במנורת המקדש שכל הלהבות פונות אליו. היא המקרינה אורה לשלשת הימים הראשונים והיא המשמעות של שלשת הימים האחרונים.

בספרו "הכוזרי" כותב ריה"ל כי "כשם שהתפילה היא כגרעין הזמן ופריו ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה", כך השבת היא גרעין הזמן ופריו ביחס לימות השבוע:

אמנם על אף הסדר הזה אי אפשר שיעבור שבוע בלא שיתקלקלו הגוף והנפש, כי במשך ימות השבוע מצטברים מותרות עוכרים שלא יתכן לצרפם ולבערם כי אם על ידי התמדה בעבודת ה' במשך יום תמים, נוסף על מנוחת הגוף. ככה ממלא הגוף בשבת את אשר אבד לו בששת הימים ויתכונן לקראת העתיד; והנפש אף היא זוכרת ביום זה מה שאבד לה מתוך שעסקה בצורכי הגוף. ביום זה היא כאילו מתרפאת ומחלימה מחלי שהיה לה ומצטיידת בכוחות שידחו מעליה את החלי הזה לעתיד.
(הכוזרי, מאמר שלישי, ה, מהד' אבן שמואל עמ' קא–קב)

ימות השבוע הם הזמן שבו מתקלקלים הגוף והנפש. ריה"ל לא מוצא בהם משמעות כשלעצמם, ימים אלו הם לצורך קיום, לשם עשיית מלאכה, אך כל משמעות המלאכה היא לערוך לשבת המערכה.

*

חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, הקים בשנת 1928 את אגודת "עונג שבת", שמטרתה היתה לערוך בכל שבת כינוס שעיקרו עיסוק בעניינים שברוח ולימוד תורה. פעילות אגודה זו נמשכה כל חייו של ביאליק. השבת תפסה מקום חשוב בהגותו. כך הוא כותב באחד ממכתביו:

תל אביב, ט"ו אייר תרצ"ב, 11.5.33

לכבוד מר מ' קושניר

קיבוץ גבע

…ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים וצלם אנוש בעולם. אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה, הרי אין מותר לאדם מן הבהמה.
כל עמי התרבות קיבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת, ולא התרבות של תפוחי הזהב או תפוחי אדמה, היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?
…אני בפעם הזאת לא על שמירת המצוות בכלל דיברתי, אלא ייחדתי את הדיבור על שמירת השבת, שהיא שקולה בעיני לא רק כשמירת כל התרי"ג מצוות הישראליות, כדברי חכמינו, אלא כשמירת רוח האדם כולה. "מי ששומר את השבת, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו את כל עוונותיו". בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא היא התרבות.

תפיסה זו נוכחת גם בשיריו:

שַׁבָּת הַמַּלְכָּה / חיים נחמן ביאליק

הַחַמָּה מֵרֹאשׁ הָאִילָנוֹת נִסְתַּלְּקָה
בֹּאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת הַמַּלְכָּה
הִנֵּה הִיא יוֹרֶדֶת הַקְּדוֹשָׁה, הַבְּרוּכָה
וְעִמָּהּ מַלְאָכִים צְבָא שָׁלוֹם וּמְנוּחָה
     בֹּאִי, בֹּאִי, הַמַּלְכָּה!
     בֹּאִי, בֹּאִי, הַמַּלְכָּה! –
שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם!

קִבַּלְנוּ פְּנֵי שַׁבָּת בִּרְנָנָה וּתְפִלָּה
הַבַּיְתָה נָשׁוּבָה בְּלֵב מָלֵא גִילָה
שָׁם עָרוּךְ הַשֻּׁלְחָן הַנֵּרוֹת יָאִירוּ
כָּל-פִּנּוֹת הַבַּיִת יִזְרָחוּ, יַזְהִירוּ.
     שַׁבָּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!
     שַׁבָּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!
בֹּאֲכֶם לְשָׁלוֹם, מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם!

שְׁבִי, זַכָּה, עִמָּנוּ וּבְזִיוֵךְ נָא אוֹרִי
לַיְלָה וָיוֹם, אַחַר תַּעֲבֹרִי
וַאֲנַחְנוּ נְכַבְּדֵךְ בְּבִגְדֵי חֲמוּדוֹת
בִּזְמִירוֹת וּתְפִלּוֹת וּבְשָׁלֹש סְעֻדּוֹת
     וּבִמְנוּחָה שְׁלֵמָה
     וּבִמְנוּחָה נָעֵמָה
בָּרְכוּנוּ לְשָׁלוֹם, מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם!

הַחַמָּה מֵרֹאשׁ הָאִילָנוֹת נִסְתַּלְּקָה
בֹּאוּ וּנְלַוֶּה אֶת שַׁבָּת הַמַּלְכָּה.
צֵאתֵךְ לְשָׁלוֹם, הַקְּדוֹשָׁה, הַזַּכָּה
דְּעִי, שֵׁשֶׁת יָמִים אֶל שׁוּבֵךְ נְחַכֶּה...
     כֵּן לַשַּׁבָּת הַבָּאָה!
     כֵּן לַשַּׁבָּת הַבָּאָה!
צֵאתְכֶם לְשָׁלוֹם, מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם!

גם בשירו זה של ביאליק אנחנו חשים את השמחה במפגש המחודש עם השבת וקריאה כפולה: בֹּאִי, בֹּאִי. האור תופס מקום מרכזי בתיאורו – הַנֵּרוֹת יָאִירוּ, כָּל פִּנּוֹת הַבַּיִת יִזְרָחוּ, יַזְהִירוּ. ובבית נוסף – שְׁבִי, זַכָּה, עִמָּנוּ, וּבְזִיוֵךְ נָא אוֹרִי – אור השבת שעוטף ומאיר את הכול. עונג השבת גם הוא תופס מקום חשוב – נְכַבְּדֵךְ בְּבִגְדֵי חֲמוּדוֹת, בִּזְמִירוֹת וּתְפִלּוֹת וּבְשָׁלֹש סְעֻדּוֹת. ובסיום השיר מופיע הגעגוע לשבת היוצאת וציפיה לשבת הבאה – דְּעִי, שֵׁשֶׁת יָמִים אֶל שׁוּבֵךְ נְחַכֶּה...