אחות קטנה – עיון בפיוט

---

אחות קטנה – מילים וביצועים

פיוט זה פותח את תפילות ראש השנה, ובעצם פותח את השנה החדשה.

זהו רגע של חשבון נפש והתבוננות בשנה שחלפה, תוך כדי תקוות וציפיות לשנה טובה מזו הקודמת. זהו רגע המעבר שבו שוקעת לה שמשה של השנה החולפת ושנה חדשה עומדת בפתח. אין רגע טוב מזה לשאת תפילה לאלוקים.

ואכן, בפיוט זה שוטח עם ישראל את בקשתו לפני רבונו של עולם ופונה אליו בתחינה. הפיוט פותח בעמדה של מתבונן מן הצד, בלשון נסתר. הפייטן מתאר לנו את כנסת ישראל, האחות הקטנה הנושאת שבח ותפלה לאל. והפייטן אף מבקש מאת הקב"ה, בשמה של האחות: אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ. המשורר משתמש פה בתפלתו של משה רבנו שהתפלל אף הוא על אחות – אחותו שלו, היא מרים הנביאה, אשר לקתה בצרעת. וכך מתואר המעשה בתורה (במדבר יב, י–יג):

וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרן אֶל-מִרְיָם וְהִנֵּה מְצרָעַת: וַיּאמֶר אַהֲרן אֶל-משֶׁה בִּי אֲדנִי אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ: אַל-נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ: וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל-ד' לֵאמר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ.

זעקתו־תפילתו הקצרה של משה על אחותו ספוגה כאב ותחינה. ולא פחות קורעת לב מבקשתו של אהרן, המציירת בצבעים חיים את משמעות המחלה. בשלושת הפסוקים הקצרים הללו מצויה לא רק התפילה הקצרה ביותר במקרא אלא גם בקשת החרטה והסליחה מאת ד'. הכוונה למילותיו של אהרן: אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ, מילים שהפכו להיות משפט מרכזי בסליחות ובתפילות הימים הנוראים. כך שכאשר אנו מבקשים אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ, אנו נזכרים לא רק בתפלתו של משה רבנו, אלא גם במחלתה של מרים ובבקשת הסליחה של אהרן. באופן עדין ומתוחכם מכניס אותנו כך המשורר אל היום הראשון של השנה, שהוא גם היום הראשון לעשרת ימי תשובה.

בבית השני עדיין שומר המשורר על עמדת המספר מן הצד ועל איזשהו רוגע ונועם, אבל מיד אחרי המשפט הראשון הוא "נשבר", נוטש את עמדת המתבונן ופונה ישירות אל הקב"ה, בלשון נוכח, בקריאה־שאלה: עד מתי? עד מתי, רבונו של עולם, תַעְלִים עֵינְךָ, תהיה בהסתר פנים כאשר אתה רואה זָרִים, נכרים, בנַחֲלוֹתֶיהָ, בארצה. באזנינו מהדהדים תיאורי החורבן והארץ השוממה, אם של ישעיהו הנביא בנבואותיו על החורבן והגלות, האומר: אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אכְלִים אתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים (א, ז), ואם של מגילת איכה (ה, א–-ב), שבה מקונן הנביא: זְכר ה' מֶה-הָיָה לָנוּ הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת-חֶרְפָּתֵנוּ: נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים.

אולם זהו רק הרובד הראשון של השימוש במילה נחלה. ברובד העמוק יותר אנו זוכרים שעם ישראל עצמו נקרא נחלתו של הקב"ה. בלשון ציורית מתוארת בתהלים (עח, ע–עא) הבחירה בדוד המלך, רועה הצאן הנאמן, שנלקח מאת צאנו על מנת לרעות את עם ישראל ולהיות להם למלך ולרועה: וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאת צאן: מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ.

וכך, מתוך הציור של עם ישראל כנחלתו של הקב"ה והאל כרועה, אנחנו נכנסים לתוך הבית השלישי, הפותח בפנייה לקב"ה שישוב לרעות את צאנו הנרדפת מידי אויביה. יש פה העמדה של צאן חסרי ישע מול אריות תקיפים ומאיימים. מעניין שמקרא ובמדרשים אנו מוצאים את האריה כמסמל מצד אחד את עם ישראל ומן הצד השני את אויביו. כאשר עם ישראל סר מן הדרך הטובה, כוחו שלו הופך לו לרועץ. האריה, שעתה איננו אריה, נרדף מידי אריות. הנה כך מתאר דוד המלך בתהלים (י, ט–יא) את האריה – האויב האורב לטרפו – עם ישראל, בדַמותו כי הקב"ה זנח אותו: "יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה יֶאֱרֹב לַחֲטוֹף עָנִי יַחְטֹף עָנִי בְּמָשְׁכוֹ בְרִשְׁתּוֹ... אָמַר בְּלִבּוֹ שָׁכַח אֵל הִסְתִּיר פָּנָיו בַּל-רָאָה לָנֶצַח".

ומתוך תיאור זה של עם ישראל הנרדף, קורא המשורר לקב"ה להציל את צאנו, הכבשה שבין האריות: שְׁפֹךְ חֲרוֹנְךָ בְּאוֹמְרִים עָרוּ – קריאה שתחילתה מהדהדת באזנינו את מילותיו של דוד המלך: "שְׁפךְ חֲמָתְךָ אֶל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ וְעַל-מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ" (תהלים עט, ו) וסופה (עָרוּ) מעלה בזכרוננו את נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. שם מתואר כיצד האויבים ששמחו בחורבן ירושלים קראו: "עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ" (תהלים קלז), כלומר הַחֲריבו אותה לגמרי.

והמשורר ממשיך בתיאור החורבן ופונה לדימוי אחר של ציון – ככרם, גפנו של הקב"ה הנוטע אותה – אשר האויבים פורצים את גדרותיה, קוטפים את פירות הגפן ולא משאירים דבר, אף לא עוללות, האשכולות הקטנים של הגפן.

וכאן אנו מגיעים אל לבו של השיר, שכמו מטפס ועולה מתיאורה של האחות הקטנה שעורכת כביכול בנחת את תפילותיה ומבקשת מרפא למחלתה, דרך הנחלה העזובה, אל הצאן המוקפת אריות, ועד לכרם העירומה – אז פורצת הזעקה הגדולה של הבת הדחויה שלא מסוגלת עוד לשאת את כאבה – מתי?! מָתַי תַּעֲלֶה כבר את בִּתְּךָ מִבּוֹר?! עד מתי תתענה הבת בתוך בור שבייה, בחשכת הגלות, בכלא הגעגועים. כאן הבת היא הפונה אל אביה לעורר את רחמיו – לא אחות, לא צאן, לא כרם ולא נחלה. בת ציון מצויה עמוק עמוק למטה, בתחתיות בור, והיא מצפה לאביה שימשוך ויעלה אותה מאותו בור. היא קוראת לו לקום ולצאת כגיבור ולכלות את אויביה המבקשים לכלותה. תחושת ההימצאות בתוך הבור חוזרת ומכה בנו בעוצמה בסופה של כל שורה, בחרוז החותם: בור–תשבור–גיבור.

אחרי הזעקה הגדולה שב המשורר שב לתאר את סבלותיו של עם ישראל לדורותיו – חֵילָהּ קָבְעוּ, טוּבָהּ שָׂבְעוּ, לִבָּהּ קָרְעוּ – מרדיפות ופגיעות ברכוש, דרך סבל פיזי ועד לפגיעה בלבה ובנפשה של האומה. הסיומת אוּ נשמעת כמו מין קריאת כאב. הסבל והצרות קורעים את לבה של כנסת ישראל, אבל היא נותרת נאמנה לדודה וכמו סובבת סביבו במעגל, מייחלת ומצפה לרגע שבו יושיט לה את ידו.

מאז החורבן, בחשכת הגלות והצרות, שָׁבַת זְמִירָהּ של האומה הישראלית – אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר ד' עַל אַדְמַת נֵכָר – אבל גם בגלותה לא שוכחת הרעיה את דודה – הריחוק ממנו רק מגביר את געגועיה. מתוך לבה הכואב והדווי היא זוכרת את אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ ונכספת לרגע שבו יקרא לה הדוד לשוב אליו ויאמר לה: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב).

ומתוך אהבת הכלולות המתחדשת בין הדוד והרעיה הנזנחת, חוזר המשורר אל הציורים הקודמים של הצאן והכרם. הרועה יוליך את צאנו בנחת אל מקומה, הגפן הקטופה והרמוסה תחל לפרוח ולהנץ – האוירה בבית זה, המתחזקת גם באמצעות החרוז החורז והלשון הנופל על לשון (נְחֶהָ בְנַּחַת), היא של שובה ונחת. ואכן כך מתוארת הגאולה בפי ישעיהו (ל, טו): "כִּי כה-אָמַר- ד' אֱלֹקִים קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם...".

ומתוך תחושה זו של הגאולה המתקרבת לאִטה, פונה המשורר עתה אל עם ישראל ומבשר להם כי הגיעה עת הגאולה – צור ישראל וגואלו שאליו ייחלו, זוכר את בריתו הכרותה לו עם עמו, ומעלה את ישראל הפזורים בין הגויים.

והמשורר חותם את הבית האחרון של שירו במלים סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ, המזכירות לנו את תיאורו של ישעיהו הנביא (סב, י–יב):

עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל-הָעַמִּים: הִנֵּה ד' הִשְׁמִיעַ אֶל-קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת-צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: וְקָרְאוּ לָהֶם עַם-הַקּדֶשׁ גְּאוּלֵי ד' וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה עִיר לֹא נֶעֱזָבָה

ומתוך התרוממות נפש זו של דברי הנחמה על הגאולה העתידה אנו חותמים את תפילתנו הראשונה בשנה החדשה ומבקשים:

תחל שנה וברכותיה.