כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
מסורת ספרד־ירושלים בפיוט ובתפילה
מסורת ספרד־ירושלים בתפילה ובפיוט, הקרויה גם הנוסח הספרדי־ירושלמי, הגיעה לצורתה המוכרת כיום במהלך המאות התשע עשרה והעשרים בקרב קהילות יוצאי המזרח שעלו לישראל ובפרט לירושלים. קהילת יהודי העיר חלבּ בירושלים הייתה כוח מניע בגיבושה של מסורת זו.
עם השנים הפך הנוסח, הקרוי בקצרה "ירושלמי", למסורת מרכזית בקרב קהילות יוצאי המזרח בישראל, ואף בתפוצות. ניתן לומר כי במקרים רבים, בבית כנסת המוגדר ספרדי־מזרחי, ללא אפיון ספציפי יותר (כגון צפון אפריקה, כורדיסטן וכדו') – מסורת התפילה והשירה תהיה הספרדית־ירושלמית או קרובה אליה.
שתי שכבות מרכזיות מרכיבות את הנוסח הירושלמי. הראשונה, הקדומה יותר, התפתחה בקרב העולים מקהילות מגורשי ספרד שהגיעו בהדרגה לארבע ערי הקודש ובפרט לירושלים בתקופת שלטונה הארוכה של האימפריה העות'מנית (שנמשכה עד מלחמת העולם הראשונה). בשכבה זו נעימות תפילה עתיקות המשותפות לקהילות ספרדיות רבות ברחבי האימפריה העות'מנית. ברובד הפיוטים, ניתן למצוא בה פיוטים המבוססים על מקאמים מהמוזיקה העות'מאנית. נעימות לא מעטות במסורת זו מבוססות על נעימות קיימות לשירה בלדינו. סגנון השירה מהדהד את הסגנון המוזיקלי העות'מני, בשילוב הסגנון המוזיקלי הערבי של תושבי ירושלים הערביים.
השכבה השנייה, החדשה יותר, קשורה להתפתחות המוזיקה הערבית העירונית במצרים ובסוריה ולהשפעתה של מוזיקה זו ברחבי המזרח התיכון במחצית ראשית המאה העשרים. את הסגנון הערבי הובילו בעיקר יוצאי קהילת העיר חלבּ, קהילה מגובשת שעלתה לירושלים בתחילת המאה והקימה בה את בית הכנסת "עדס" בשנת 1901, אשר הפך להיות בית הכנסת המשפיע ביותר בעולם הספרדי־מזרחי. בשכבה זו פזמונים, בקשות ונעימות תפילה המבוססים על יצירותיהם של גדולי הזמר הערבי. עם השנים גם מסורות "קטנות" יותר מקהילות יוצאי המזרח נטמעו בתוך הסגנון הירושלמי שהושפע במישרין או בעקיפין מהסגנון המוזיקלי של יוצאי חלבּ.
בנעימות התפילה והפיוט של קהילות יהודיות רבות שחיו באימפריה העות'מנית יש מקום נכבד לתורת "המקאם" (הכוללת בתוכה הן את המודוס המוזיקלי והן מערכת חוקים שעל פיה מבוצעת המוזיקה) כמהלך מוזיקלי מובנה בתפילות השבת והחג. גם בשירת הפיוט, ובפרט בשירת הבקשות, תורת המקאם תופסת מקום מרכזי. עדות מוקדמת לתופעה זו נמצאת ביצירתו של רבי ישראל נג'ארה (1555–1625), שכבר אצלו אנו מוצאים התייחסות לשימוש במקאם ואף במנגינה ספציפית לכל שיר. השימוש במקאמים בשירה הליטורגית התבסס במשך המאה ה־17, כאשר המעורבות של היהודים בעשייה המוזיקלית שסבבה אותם הייתה רבה. הדברים באים לידי ביטוי בכל שכבות המסורת – בתפילה, בשירת הבקשות, בשירת הפיוט, במחזורי השנה והחיים ובקריאות בטעמי המקרא. חזנים מקצועיים במסורת הספרדית־ירושלמית, בהשפעת יוצאי חלב, מבצעים כל תפילה במקאם ייעודי משלה, באופן שקשור לזמן התפילה, למועד או לפרשת השבוע.
