טובים מאורות: על ברכת החמה

---

"וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים...
וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי".
(בראשית א, טז–יט)

תקריב מתוך "ששת ימי הבריאה", גרמניה, 1930, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה

ביום רביעי הקרוב, י"ד בניסן ה'תשס"ט – ערב פסח – יתכנסו המוני בית ישראל בשעת הזריחה לקיום טקס "ברכת החמה", טקס נדיר המתקיים פעם בעשרים ושמונה שנים. ברכת החמה נאמרת כשהשמש שבה ומגיעה, על פי המסורת, למקום ולזמן שבו נראתה לראשונה בשמי העולם, ערב היום הרביעי לבריאה – וזאת בהתבסס על המובא בתלמוד הבבלי, מסכת ברכות (נט ע"ב):

תנו רבנן: הרואה חמה בתקופתה לבנה בגבורתה וכוכבים במסילותם ומזלות כסדרן, אומר 'ברוך עושה בראשית'. ואימת הוי [=ואימתי הדבר מתרחש]? - אמר אביי: כל עשרים ושמונה שנין [=פעם בעשרים ושמונה שנים], והדר מחזור [=וחזר מחזור, כלומר, השמש משלימה את מחזורה הגדול], ונפלה תקופת ניסן בשבתאי [= ויום תחילת האביב חל בשעה ה'נשלטת', על פי הקדמונים, על ידי כוכב שבתאי], באורתא דתלת נגהי ארבע [=בערב יום שלישי, אור ליום רביעי].

ברכת החכמה בכפר מימון, שנת תשס"ט, קרדיט: אריה רוטשטיין

לא ניכנס במסגרת זו לבירור הרקע האסטרונומי של הברכה.[1] תחת זאת נסתפק בהערות אחדות על הפיוטים שנתווספו, במהלך הדורות, לטקס. הגמרא מציינת רק ברכה אחת – "ברוך עושה בראשית" – שהומרה למטבע הלשון שקבעו חכמים במשנה (מסכת ברכות, פ"ט, מ"ב): "[ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם] עושה מעשה בראשית". למרות השגב המינימליסטי שבברכה זו, שבה מהלל האדם את האל בורא העולם במלים מדודות כל כך, אין להתפלא על שמתפללים בני דורות שונים התקשו למצות בברכה אחת, קצרה במיוחד, טקס המתקיים רק פעם בעשרים ושמונה שנים; ואכן למן סוף המאה ה־18 נפוצו בישראל נוסחים שונים של "סדר ברכת החמה", ששוב לא הסתפקו עוד בברכה הבודדת, אלא צירפו לפניה ולאחריה תוספות שונות.[2] הסדר הראשון הותקן, ככל הידוע, בידי ר' יעקב חי מלדולה, והודפס בליוורנו שבאיטליה ב־1785. בדברי המבוא שהקדים לסדר, נכתב כך: "ואני הפעוט, לאשר חביבה מצוה בשעתה וברכה בעונתה, ולמאן דניחא ליה למעבד [=ולמי שנוח לו לעשות] המצוה כתיקונה, אציגה נא פה סדר נכון וראוי לאומרו". סדר ברכת החמה שהתקין ר' יעקב עדיין אינו כולל פיוטים, אלא רק פסוקים שונים, מזמורי תהלים, ובקשה שתחילתה "יהי רצון" – וכל אלה "עוטפים" כאמור את עיקר הברכה משני צדיה.[3] בדורות הבאים נפוצו אט אט בישראל "סדרים" נוספים של ברכת החמה, המבוססים בדרך כלל על התשתית שהניח ראשון המחברים; והנה, אחת התוספות הבולטות ששבה והופיעה במקורות שונים היא אמירת הפיוט "אל אדון על כל המעשים", פיוט קדום מאוד הנאמר מדי שבת במסגרת ברכת "יוצר אור" שלפני קריאת שמע של שחרית; פיוט זה, כמו הברכה שבה הוא משובץ, מייחס משמעות דתית מיוחדת לבריאת המאורות, וממילא אך טבעי הדבר שהועבר לשימוש גם בברכת החמה.[4] כך מספר למשל החת"ם סופר באחת מתשובותיו (שו"ת חת"ם סופר, חלק א' סימן נו): "ברוך ה' כי הגיענו ליום ד' ז' ניסן וברכנו ברכה זו באסיפת עם ה' פה פ"ב [= פרשבורג, הונגריה] תקע"ג לפ"ק [=שנת 1813]. קודם הברכה אמרנו 'הללו את ה' מן השמים' ואחר ברכת עושה מעשה בראשית, אמרנו פיוט 'אל אדון על כל המעשים' עד 'וחיות הקודש' ואחר כך מזמור 'השמים מספרים כבוד אל' ואחר כך 'עלינו לשבח' וקדיש". בסדר ברכת החמה שהתקין ר' יוסף חיים, הבן איש חי (מגדולי חכמי בבל בדורות האחרונים), נוסף על "אל אדון" גם הפיוט "אדון עולם", שפתיחתו מזכירה את בריאת העולם.

ברכת החמה, איטליה, 1813, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה

אם ציינו קודם את הצורך הטבעי בעיבוי טקס ברכת החמה כנימוק להוספת הפיוטים[5] – מלבד, כמובן, עצם יכולתו של הפיוט באשר הוא להעניק ביטוי להתרגשות מיוחדת – דומה שניתן להציע כעת גם נימוק נוסף. שני הפיוטים שנוספו אינם מסתפקים בתיאור ענייני "סתמי" של בריאת העולם והמאורות; הם מדגישים כי כל אשר על הארץ ותחת השמים – ואפילו המאורות – כפופים לקדוש ברוך הוא. ב"אל אדון" נאמר כי לשמש ולירח ניתנו אמנם כוח וגבורה "לִהְיוֹת מוֹשְׁלִים בְּקֶרֶב תֵּבֵל", אך מצד שני נאמר בהם ש"עוֹשִׂים בְּאֵימָה רְצוֹן קוֹנָם"; וב"אדון עולם" הטעים הפייטן כי מלכות ה' קדמה לכל היצור: "אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ / בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא / לְעֵת נַעֲשָׂה בְחֶפְצוֹ כֹּל / אֲזַי מֶלֶךְ שְׁמוֹ נִקְרָא / וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל / לְבַדּוֹ יִמְלֹךְ נוֹרָא / וְהוּא הָיָה וְהוּא הֹוֶה / וְהוּא יִהְיֶה בְּתִפְאָרָה." כך, דווקא מעמדה נפשית המתפעלת מן הבריאה ונפלאותיה, מדגיש מעמד ברכת החמה את שליטת האל בעולם; אין הטבע מצטייר כבעל כוחות משלו, אלא כהתגלמות נוספת לכוחה של האלוהות.

שמא בימינו אנו, ימים שבהם ניצול הטבע לצרכי האדם הגיע לשיא מפחיד ומאיים, מזכירים לנו פיוטי ברכת החמה "כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר" (קהלת ה, ז), וכי בורא הכל יכול, חלילה, גם לקחת; שמא הם מזכירים לנו, בימינו אנו, כי הגיע הזמן, אולי, לעמידה צנועה יותר מול הבריאה.

ברכת החמה בכותל, ערב פסח, תשס"ט

 

 

מתוך אוסף משפחת גרוס, תל-אביב. באדיבות המשפחה. 

[1] הגולשים המעוניינים בכך מוזמנים לעיין ברשימתו של פרופ' דניאל לסקר בנושא זה, המבהיר את דברי חז"ל שלמעלה ודן ביחס בינם ובין הידע האסטרונומי של ימינו.
[2] מעדויות שונות בכתבי חכמים ראשונים – קדום שבהם הוא ר' שמעיה תלמידו של רש"י, הראשון שהותיר אחריו בכתובים עדות על שבירך ברכת החמה – נראה שהסתפקו בברכה הקצרה ולא הוסיפו עליה דבר.
[3] צילום של סדר ברכת החמה של ר' יעקב חי מלדולה ראו כאן.
[4] כידוע, קהילות רבות נוהגות לזמר את הפיוט גם בטקס "קידוש לבנה" הנאמר מדי חודש בחודשו, ובכלל נראה שסדר קידוש הלבנה שימש מקור השראה מרכזי לדרכי עיצובו של סדר ברכת החמה – בשילוב הפסוקים, במימרות התלמודיות המשובצות בו, ובעניינים נוספים.
[5] נימוק זה יפה כוחו כמובן גם לשאר מרכיבי הטקס – הפסוקים, מזמורי התהלים, התחינה, ועוד.