דודי לי ואני לו: על הכתובה של ר' ישראל נג'ארה

---

דודי לי ואני לו – מילים וביצועים

כתובה לשבועות בלדינו – מילים וביצועים

"'צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ
בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ' (שיר השירים ג, יא).
'ביום חתונתו' – זו מתן תורה; 'וביום שמחת לבו' – זה בנין בית המקדש".
(משנה, מסכת תענית, פ"ד מ"ח)

"יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ / לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ / ... // שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים נָטַשׁ וּפָרָשָׁיו וְרִכְבּוֹ / וּבֵין שְׁדֵי אַיֶּלֶת אֲהָבִים שָׂם מְסִבּוֹ / בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ". במלים אלו פותח ר' ישראל נג'ארה, מגדולי הפייטנים בתולדות ישראל, את ה"כתובה" המפורסמת שחיבר לחג השבועות.[1] אין לטעות בזהות הדוד; זהו, ללא ספק, הקדוש ברוך הוא בכבודו.

ועוד ממשיך שם הדוד, החתן האוהב: "רַעְיָתִי יוֹנָתִי בֹּאִי אִתִּי לִדְבִיר וְאוּלָם / כִּי לְמַעֲנֵךְ אֶעֱזֹב כָּל הֲמוֹנֵי מַעְלָה וְחֵילָם / וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם". נוח לו לקב"ה לנטוש את כל צבא השמים כדי להתאחד עם אהובתו, כנסת ישראל. הרמזים למגילת שיר השירים אינם מקריים. ר"י נג'ארה צועד כאן בדרך הסלולה זה מכבר המעניקה לבוש של אהבת איש ואישה ליחסי עם ישראל ואלוהיו, כפי שזו עוצבה על ידי הפרשנות האלגורית המסורתית לפרקי שיר השירים בספרות חז"ל ובכלל. אך נדמה שבשירו מתרחש דבר מה נוסף: הואיל והשיר ערוך בתבנית שטר הכתובה (שטר המפרט את התחייבויות הגבר לאשתו במהלך הנישואין, ואם הנישואין יגיעו חלילה לקיצם) ובפרפראזה "ספרותית" על לשונו המשפטית ה"יבשה", הרי שמשהו מן הקונקרטיות המוחשית של החתונה, כל חתונה, מעניק פתאום גוונים עזים לתמונת החתונה בה"א הידיעה, חתונת שמים וארץ.[2] הפייטן אינו מהסס לפרוט את התחייבויות הקב"ה לעם ישראל: "יָמִים רַבִּים תִּהִיִי לִי וַאֲנִי אֵלַיִךְ לְגוֹאֵל / הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לָךְ פְּקוּדִים נֶחֱמָדִים מִזָּהָב עַל יַד יְקוּתִיאֵל / הֱוִי לִי לְאִנְתּוּ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל // וַאֲנָא אוֹקִיר וְאֵזוּן יָתִיכִי וַאֲכַסֶּה / כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ לְמִסְתּוֹר וּלְמַחֲסֶה וְלִמְכַסֶּה / וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא".[3]

ירד דודי לגנו – כתובה לחג השבועות לר"י נג'ארה, איטליה 1661, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה

עם כל האמור לעיל, ראוי לציין כי דמויות החתן והכלה אינן בהכרח אחידות לכל אורך פיוטו של נג'ארה. עתים נדמה כי המתחתנים הם ישראל והתורה, ולא ישראל והקב"ה, ובאותן מחרוזות משנים ישראל את תפקידם הבסיסי מכלה – לחתן.[4] לדעת מאיר נזרי, שהקדיש מחקר מפורט לכתובה, יש לראותה לפיכך כתיאור של "חופה בתוך חופה". ברית הנישואין בין ישראל ובין הקב"ה תלויה וכרוכה בברית הנישואין בין ישראל והתורה.[5] אף על פי כן, אין הברית השנייה מטשטשת את עוצמתה החושנית המפתיעה של הברית הראשונה: התורה, אחרי הכול, היא "עיקר הכתובה", "מוהר הבתולות" שמעניק החתן־הקב"ה לרעייתו־ישראל.

כתובה, אוקראינה, 1914, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה

על רקע זה, מעניין לבחון את הכתובה שחיבר בלאדינו ר' יהודה בר ליאון קלעי (יוון, המאה ה־18), המוצגת באתר בתרגומו של ד"ר אבנר פרץ. שלוש הדמויות העומדות תחת החופה אצל נג'ארה, עומדות במקומן זה גם בשירו של הרב קלעי. אלא שהעמימות המכוונת כנראה בשאלת דמויות החתן והכלה בכתובה הקדומה מבין השתיים, מתחלפת במאוחרת ממנה בניסוחים חד־משמעיים. חילוף זה ניכר, יותר מכול, באותם רגעים בשירו של הרב קלעי התוחמים את תיאור הכתובה, לפניה ולאחריה. אמנם מצד אחד מכריז הפיוט ומדמה את הקב"ה לחתן המייעד את ישראל לכלה ורעיה:

"קָרָא וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיְּהוּדִים: רַעְיָתִי יְפַת תֹּאַר וְהָדָר / הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ נִמְשְׁלוּ לְוֶרֶד רַעֲנָן וּמְפֹאָר / כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וְסִבְרֵךְ נָאֶה וְיָקָר // ... // הִשְׁתַּדֵּךְ בָּהֶם וְהִתְחַיֵּב לָתֵת לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה וְהֵם עָרְבוּ לִמְסֹר / וּלְצַוּוֹתָהּ לְיַלְדֵיהֶם אֲשֶׁר יָקְרוּ לָהֶם, לְדוֹר וָדוֹר / בְּעֹנִי וּבְעשֶׁר כָּל הָאָמוּר בָּהּ לְקַיֵּם וְלִשְׁמֹר // בִּרְאוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּי אֲהַבְנוּהוּ אַהֲבָה רַבָּה / גַּם הוּא יְעָדָנוּ לוֹ כְּחָתָן בְּרֹב חִבָּה..."

אך מצד שני, הוא ממשיך מיד אל נוסח הכתובה, ושם זהות החתן והכלה מבוארת מחדש:

"... וְזוֹ הִנָּהּ הַכְּתֻבָּה: // בְּיוֹם הַשַּׁבָּת קִבְּלוּ הַיְּהוּדִים אֶת הַתּוֹרָה מִיַּד אֱלֹהַּ מִשָּׁמַיִם, / בְּשִׁשָּׁה בְּסִיוָן, הַחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאתָם מִמִּצְרַיִם / בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה לִבְרִיאַת אֶרֶץ וְשָׁמַיִם // הִתְנוּ הַיְּהוּדִים תְּנָאִים אֵלֶּה עִם הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה: / אֶקָּחֵךְ לְכַלָּה כִּי אַתְּ בְּיִחוּס רָם חֲמוּשָׁה / אֲכַבְּדֵךְ וַאֲשִׂימֵךְ עַל גַּרְגְּרוֹתַי כְּמַחְרֹזֶת יְקָרָה וּלְטוּשָׁה: // בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא תָּמִיד עֵינַי בָּךְ אֶתְלֶה / וְכָל מִשְׁאֲלוֹתַיִךְ וְצַוַּיִךְ אֲקַיֵּם וַאֲמַלֵּא / יוֹמָם וְלַיְלָה בָּךְ אֶדְבַּק לֹא אֶלְאֶה". ואם נותר עוד ספק בדבר, מגיע הפייטן לחתימת הפיוט ומטעים: "נִשְׁלְמוּ נִשּׂוּאֵי הַיְּהוּדִים עִם הַתּוֹרָה / לְמַרְגְּלוֹת הַר סִינַי שָׁם עָמְדוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת בְּרַעַד וּמוֹרָא / וּשְׁכִינָה לְעֵינֵיהֶם נִגְלְתָה אָז בִּמְלוֹא זָהֳרָהּ".

את הכתובה של הרב קלעי ניתן לראות כ"שיר מענה" לכתובה של ר' ישראל נג'ארה.[6] הוא שואב מתכניה, מאמץ את צורתה ותבניתה, עוקב בדייקנות אחר מהלכה – וכל זאת לא רק כמעשה של התפעלות מיצירתו המופלאה של קודמו, אלא גם כניסיון צנוע לספר סיפור מעט אחר, להעניק למחשבות דומות לבוש שונה.

אמנם אין זה מן הנמנע שהקורא המודרני יסתייג מן המהלך של הרב קלעי; לאחר הצעד הדרמטי של קודמו – צעד שעליו ועל שכמותו נאלץ לספוג ביקורת חריפה מפי כמה מחכמי דורו והדורות שלאחריו – עשויה הכתובה בלאדינו להיראות כנסיגה לכאורה אל עבר גבולות ברורים יותר – ויש שיאמרו: שמרניים יותר – של השפה הדתית שבה מותר לדבר "עִם" האל ועליו.[7] ואולם, מעבר לכך שהערכה זו היא, בעיקרו של דבר, עניין לטעם אישי, כדאי להצביע על האפשרות החדשה שפיוטו של הרב קלעי פותח לה צוהר.

תמונת הנישואין של הקב"ה וישראל, ובפרט כפי שהיא עולה מתוך הכתובה של נג'ארה, פונה, כך נדמה, בעיקר אל מיסטיקנים יחידי סגולה, אנשים הנמצאים במתח רוחני עז ומתמיד, השואפים באמת ובתמים לדבוק בשכינה, לגעת באלוהות, לראות פני א־לוהים; אך כיצד יגעו באלוהות כל אותם שאינם חווים כך את עולמם? ר' יהודה קלעי מציע בכתובתו מוצא אפשרי; הדבקות בתורה כמוה כדבקות בנותן התורה. שכך הוא הדיאלוג המשורטט על ידו בין החתן־ישראל ורעייתו־התורה:

"בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא תָּמִיד עֵינַי בָּךְ אֶתְלֶה / וְכָל מִשְׁאֲלוֹתַיִךְ וְצַוַּיִךְ אֲקַיֵּם וַאֲמַלֵּא / יוֹמָם וְלַיְלָה בָּךְ אֶדְבַּק לֹא אֶלְאֶה // עָנְתָה הַתּוֹרָה תַּמָּה וּתְמִימָה / גַּם אֲנִי אֹהַבְךָ כִּי הִנְּךָ בֵּן לְמִשְׁפָּחָה רָמָה / כִּי בְּךָ בָּחַרְתִּי וְחָפַצְתִּי מִכָּל לָשׁוֹן וְאֻמָּה".

דווקא משום שהתורה מתוארת ככלה, יכול הפייטן "להאניש" אותה ולתארה כמי שבוחרת בישראל־חתנה, כמענה אהבה על אהבתו.

"זה הספר של שתי כתובות של שבועות", איטליה, 1800, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה

[1]  בכתובה לחג השבועות טיפל בהרחבה מאיר נזרי, הכתובה לחג השבועות: ירד דודי לגנו לר' ישראל נג'ארה – ניתוח ופרשנות ופרקי מבוא (רמת-גן: תשמ"ט), וכמה מן הדברים שלהלן מתבססים באופן חלקי על דבריו.
[2]  מעניין לציין כי כמה מאות שנים לפני נג'ארה הפכה הכתובה לחומר גלם "ספרותי" ביצירתם של המשוררים הספרדיים יהודה אבן־שבתי (המחצית השנייה של המאה ה־12) ווידאל בנבנשת (המאות ה־14–15). אלא שעבורם שימשה הכתובה מקור לפארודיה, בעוד כתיבתו של נג'ארה אינה פארודית כלל. על הכתובות הפארודיסטיות של אבן שבתי ובנבנשת ראו בספרו של חיים שירמן, תולדות השירה העברית בספרד הנוצרית ובדרום צרפת, עדכן והשלים עזרא פליישר (ירושלים: תשנ"ז), עמ' 133–134; 611–612.
[3]  על פי נזרי, המפנה בכתובה של נג'ארה ביחס לכל מה שנאמר ונכתב לפניו בנוגע ליחסי הקב"ה וכנסת ישראל, נעוץ בהבדל שבין דיאלוג מתמשך בין שני אוהבים, שאינם מממשים בפועל את אהבתם – כפי שעולה למשל בשיר השירים – ובין ניסיונם של הללו לממש אהבתם ולהביא את הדיאלוג לידי גמר טוב, כפי שעולה מחתימת הכתובה המחייבת בפיוט שלפנינו.
[4]  על פי דימויי הנשיות והגבריות בפיוטנו, ניתן לומר כי ישראל הופכים בכך מן האישה שיש לגונן עליה לגבר המחויב בהגנה על רעייתו.
[5]  נזרי, עמ' 45–51.
[6]  משוררי ספרד נהגו לשלוח שירים כמענה לשירים שקיבלו מחבריהם. נוהג זה, שבמידה רבה נושא אופי אישי־פרטי, התרחב במסורת הפיוט לכדי תופעה רחבה של משוררים המתכתבים ביצירתם עם זו של הקודמים להם, ועושים זאת בצורות שונות. בפיוט התימני, למשל, זכתה שירת המענה למעמד מיוחד.
[7]  אפשר בהחלט לקשור לכך את דבריו הידועים של רבי עקיבא על שיר השירים, דברים הנראים כסנגוריה על מה שעשוי להיתפס כחציית גבולות במגילת שיר השירים: "שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל כתובים קדש ושיר השירים קודש קדשים" (משנה, מסכת ידיים ג, ה).