מסורת התפילה של יהודי שיראז: ניתוח מוזיקלי של תפילה לדוגמה

שחרית לראש השנה – יהודה צדק

שיראז היא עיר הבירה של מחוז פארס, הנמצא באזור פרס המקראית, בדרום איראן (בצירוף הידוע "פרס ומדי", הלקוח ממגילת אסתר, השם "פרס" מציין דווקא את אזור מחוז פארס בדרום איראן, ואילו השם "מדי" מציין את האזור שבו שכנה בעבר ממלכת מדי, בצפון איראן סמוך לים הכספי). לעיר זו חשיבות רבה בתרבות הפרסית, והיא עירם של שניים מגדולי משוררי פרס המוסלמים מימי הביניים, סעדי-י שיראזי (1210–1291) וחאפז-י שיראזי (1325—1390), שקבריהם המפוארים הם מוקד עלייה לרגל לעיר זו עד ימינו. יהודי עיר זו ידועים במספר הרב של מוזיקאים שהם העמידו מתוכם. באיראן אף התפתח סטראוטיפ שמתאר את יהודי שיראז כבעלי שמחת חיים וחובבי שירה ומוזיקה. תיעוד היסטורי של קהילה זו מראשית המאה העשרים, כגון דו"ח של כי"ח משנת 1903 ומחקרו של חביב לוי משנת 1949, מצביע על כך שאחוז גדול מיהודי עיר זו התפרנסו ממוזיקה (בדו"ח כי"ח 60 נפשות מתוך קהילה של 5000 נפש, ובמחקרו של לוי עשרה אחוזים מקהילה בת 17,000 נפש).[1]

לנוכח המוזיקליות הרבה המיוחסת ליהודי שיראז, ניתן היה לצפות לחידושים רבים בנעימות התפילה שלהם. עם זאת, נראה כי שמרנותם גברה על שאיפתם לחדש בתחומי המוזיקה, ונעימות בית הכנסת שלהם דומות, אם כי בשום פנים ואופן אינן זהות, לנעימות התפילה הנהוגות בדרום ומרכז איראן בכלל ובערי מחוז פארס בפרט (כגון בנובנדגאן). כפי שניתן לשמוע בביצוע של יהודה צדק ומשפחתו, מתאפיינות נעימות אלה במליזמות (סלסולים מוזיקליים) בסופי פסוקים ופסקאות, ובמשקל הרב יחסית שניתן לשירת מענה, שבה עובר הביצוע בין הסולן, במקרה זה החזן, והקהל.

תפילותיו של יהודה צדק, שהוא חזן בבית הכנסת "היכל יוסף מאיר תורה ועבודה" של קהילת יוצאי שיראז בבית שאן, משקפות את השמרנות המוזיקלית של יוצאי שיראז בישראל מחד ואת הפתיחות שלהם למסורות שפגשו בישראל, במיוחד למסורת הספרדית־ירושלמית, מאידך. בביצוע שלפנינו הקפיד צדק לבצע את המסורת הפרסית שלמד מאבותיו, אך בבית הכנסת הוא נוהג לשלב בתפילתו גם נעימות ספרדיות־ירושלמיות. מעבר לכך, משקף ביצועו של צדק, המשלב נעימות פרסיות פופולריות מודרניות בתפילה, את התעניינותם של יוצאי פרס בישראל במוזיקה של ארץ המוצא שלהם גם שנים רבות לאחר עלייתם. בתפילת שחרית של ראש השנה מבצע צדק את "נשמת" לפי נעימת הלהיט הפרסי "ואי ואי" (تو این زمونه) הידוע בביצועו של הזמר שהרם שבפרה (נולד 1948), ואילו את "אל אדון" הוא מבצע בנעימת השיר הפרסי הפופולרי "מרא בבוס" (مرا ببوس) שהתפרסם בביצועו של הזמר הסן גולנראע'י (1921–1993).

[1] אמנון נצר, "מוסיקה של קדש ושל חול" בתוך "איראן" בעריכת חיים סעדון. ירושלים: יד בן צבי, התשס"ו.