מסורת התפילה של יהודי נובנדגאן: ניתוח מוזיקלי של תפילה לדוגמה
אתר הפיוט והתפילה

מסורת התפילה של יהודי נובנדגאן: ניתוח מוזיקלי של תפילה לדוגמה

ד"ר נתנאל כהן

על מסורת התפילה בקהילת יהודי נובנדגאן שבפרס ועל ייחודה המוזיקלי של תפילת ראש השנה.

שחרית לראש השנה - יצחק כהן

נובנדגאן הוא כפר קטן שנמצא בדרום איראן, סמוך לערים ג'הרום ופסא. בכפר זה התקיימה קהילה יהודית קטנה, שראשיתה ככל הנראה בהגירה של יהודים מערים שונות לאזור במאה השמונה עשרה, כנראה בשל רדיפות ומצוקה כלכלית. בשנת 1950 עלה הרוב המוחלט של בני הקהילה לישראל. יהודי נובנדגאן עסקו על פי רוב במסחר בתה, בסוכר, בטבק ובבדים. לאחר העלייה לישראל התרכזו משפחות רבות מהקהילה בשתי שכונות סמוכות בפתח תקוה, עמישב ושעריה. בשכונות אלה הם ייסדו מעל לעשרה בתי כנסת שבהם התנהלה התפילה במשך שנים רבות (ובחלקם עד היום) על פי המסורת הטקסטואלית והמוזיקאלית של הכפר.[1]

מסורתם המוזיקלית־ליטורגית (מסורת נעימות בית הכנסת) העשירה של יהודי נובנדגאן השתמרה באופן מרשים עד למאה העשרים הן בכפר מוצאם והן בישראל, אפילו בהשוואה למסורות של ערים גדולות סמוכות בפרס שבהן ישבו קהילות יהודיות גדולות וותיקות, כגון שיראז. על ריחוקו היחסי של הכפר מקהילות יהודיות ממוּסדות פיצתה שמרנותם וקנאותם הדתית של תושביו היהודים, שהמודרניזציה איחרה להגיע אליהם, וייתכן שינקו גם מהקנאות הדתית של שכניהם המוסלמים. יש לציין שאף על פי שנעימות התפילה של נובנדגאן דומות בסגנונן הכללי לנעימות התפילה באזורים אחרים בפרס והן כוללות כמה נעימות המשותפות גם לשיראז וליזד, מדובר ללא ספק במסורת מוזיקלית־ליטורגית מובחנת וייחודית.

אחת התופעות הייחודיות, עד כמה שידוע לנו, למסורת נובנדגאן, היא קיומן של שתי נעימות שונות לתפילות הימים הנוראים. בשונה מהמסורות הספרדיות והאשכנזיות הידועות, שבהן מבוצעת תפילות העמידה בראש השנה וביום הכיפורים בנעימה אחת, המותאמת אמנם לטקסטים השונים ושעל פי רוב משולבות בה נעימות נוספות לפיוטים או לתוספות מיוחדות, בנובנדגאן נעימת התפילה של ראש השנה, שבה מתבצעת גם תפילת העמידה, שונה מנעימת תפילת יום הכיפורים. את נעימת ראש השנה בנובנדגאן, שאותה ניתן לשמוע בביצוע שלהלן מאת יצחק כהן ומשפחת חלילי, ניתן לתאר כעצובה או כמרגשת. מוטיבים מנעימה זו מפוזרים במקומות שונים בתפילה, החל מהפתיחה "לשם ייחוד", דרך הפיוט "ה' שמעתי שמעך", וכפי שנאמר, בתפילת העמידה. בשל הטקסטים הזהים בקטעים רבים בשני המועדים, רבים מהחזנים מתבלבלים בנעימות. מסיבה זו, הפכה המיומנות להשתמש בנעימה המתאימה בכל מועד למבחן שעמידה בו מוסיפה ליוקרה של החזן בעיני בני הקהילה.

[1] נתנאל כהן־מוסאי, "מנגינות התפילה לימים הנוראים בקהילת יהודי נובנדגאן (פרס) בישראל." עבודת מ.א., האוניברסיטה העברית, 2009.