תגידו לזאבים שחזרתי הביתה

"אחותי גרטה ואני ישבנו באותו יום אחר הצהריים מול הדוד שלנו פִין כדי שיצייר אותנו, כי הוא ידע שהוא גוסס ..." השנה היא 1986. האדם היחיד שבאמת מבין מה עובר על ג'ון, נערה ביישנית ומופנמת בת ארבע-עשרה, הוא הדוד שלה פין, צייר ניו יורקי ידוע. רק בחברתו - הרחק מהוריה השקועים בעבודה ומאחותה הגדולה והמתנכרת, גרטה - ג'וּן יכולה להרגיש בנוח, להיות היא עצמה בלי לחוש מוזרה. פין הוא הסנדק שלה, איש סודהּ וחברהּ הטוב ביותר. לכן, כשהוא מת ממחלה מסתורית שאסור לדבר עליה, עולמה של ג'ון מתמוטט. אך מותו הטרגי של פין מוביל להיכרות מפתיעה עם אדם שמסייע לה להתמודד עם האובדן, להבין את נסיבות מותו של הדוד האהוב ואפילו למצוא מעט שלווה בנפשה המסוכסכת. רגע לפני שמתחיל טקס הלוויה של פין, ג'ון מבחינה בגבר אלמוני גבוה ורזה, שעוקב מרחוק אחר הנוכחים ומסתלק מיד לאחר שגרטה מצביעה עליו ולוחשת לאחותה הקטנה: "זה האיש שהרג את הדוד פין." כעבור שבועיים ג'ון מקבלת חבילה הממוענת אליה, ובתוכה קנקן תה יפהפה שהשתייך לדודהּ ומכתב קצר מאותו גבר אלמוני, טובי שמו, שמבקש להיפגש איתה בחשאי. בעקבות אותה פגישה מתפתחת בין השניים חברות אסורה שאיש לא יודע על קיומה, ובמהלכה מגלה ג'ון שהיא לא האדם היחיד שמתגעגע לפין, ושעליה לתת אמון באדם מושמץ ושבור ; שמבין עד כמה גדול הכאב שלה. "תגידו לזאבים שחזרתי הביתה" הוא רומן התבגרות מהפנט, רגיש ומרגש, שמסופר בקולה הבלתי נשכח של הגיבורה, ג'ון. זהו סיפור על אהבה, אובדן ונחמה שחולקים שני אנשים בודדים בשיאה של מגפת האיידס, ועל שתי אחיות אוהבות שהתרחקו זו מזו במרוצת השנים ומחחפשות אחר דרך לשוב זו אל לבה של זו" -- מן המעטפת האחורית.