שני לחנים איטלקיים לקבלת שבת

קבלת שבת מפי מרקו אוטולנגי

במאמר חשוב משנת 2002 כינה פרופסור אדווין סרוסי את העיר ליוורנו "פרשת דרכים": מקום מפגש ליהודים ספרדים מכל רחבי אגן הים התיכון שהעשירו זה את מסורתו המוזיקלית של זה. נעימות התפילה לקבלת שבת בביצוע מרקו אוטולנגי, חזן אחד מבתי הכנסת האיטלקיים בירושלים, הן דוגמה להשפעתה של המוזיקה המקהלתית שהתפתחה החל מהמאה השמונה עשרה בבתי הכנסת של ליוורנו על נעימות בתי הכנסת בקהילות אחרות באיטליה. כמו כן, היא משקפת את נוכחותם של הספרדים באיטליה, בין כאלה שבאו להתיישב בה לאחר גירוש ספרד ובין כאלה שעברו דרכה במסעותיהם בין הקהילות היהודיות באירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, ואת חותמם בנעימות התפילה. להלן נתייחס לשני קטעים מקבלת שבת: "מזמור לדוד" ו"מזמור שיר ליום השבת".

הנעימה לפרק כט מתהלים, "מזמור לדוד", איננה מסורתית, אלא היא לחן מקורי מאת המלחין, המוזיקאי, המשורר והמתרגם היהודי מיכאל בולפי (1796–1842). בולפי הלחין מוזיקה לאירועים דתיים שונים בקהילות יהודי איטליה ושימש כמנהל המוזיקלי של בית הכנסת הגדול בליוורנו. כמו כן הלחין יצירות עבור הקהל האיטלקי הכללי. כאשר הגיע לגיל 40 בקירוב הוא עזב את איטליה לשם פיתוח קריירה בינלאומית. בשנת 1809 הוא שהה באנגליה, שבה הקדיש לדוכס מקיימברידג' מילים ולחן של סונטה לזכר המלחין האוסטרי יוזף היידן (1732–1809) שנפטר באותה שנה. בשנת 1815 הוא שיתף פעולה עם זמרת הסופרן האיטלקייה אנג'ליקה קטלני (1780–1849) בסיבוב הופעות בגרמניה. בשנתיים שלאחר מכן הוא שימש בתפקיד מוזיקלי בכיר עבור לואי השמונה עשר, מלך צרפת (1755–1824). לאחר מכן חזר לאיטליה, ובה המשיך לשרת בקודש בבתי הכנסת ולהלחין יצירות עבור הקהילה היהודית. הלחן ל"מזמור לדוד" מאת בולפי נפוץ הרבה מעבר לגבולות איטליה והגיע גם לירושלים, בה הוא השתנה והפך לעממי וקליט יותר מן המקור (סרוסי שם). הלחן הפך לפופולרי מאוד בישראל כיום. הוא נמצא בשימוש נרחב בבתי הכנסת הספרדים־ירושלמיים, המזמרים אותו בשבת בבוקר, בעת הכנסת ספר התורה. בציונות הדתית בישראל אימצו את הלחן, בגרסתו הספרדית־ירושלמית, גם חלק מהאשכנזים. כפי שניתן לצפות, הלחן בבית הכנסת האיטלקי כיום קרוב יותר למקור מאת בולפי בהשוואה לגרסה הספרדית־ירושלמית הנפוצה.

הנעימה לפרק צב בתהלים, "מזמור שיר ליום השבת", היא נעימה מסורתית שהשתמרה בעל פה בקרב קהילות הספרדים. גרסה מזרחית של נעימה זו, במקאם נאוה, נמצאת בשימוש בקבלת שבת בסגנון הספרדי־ירושלמי גם כיום. חוקר המוזיקה הנודע אברהם צבי אידלסון (1882–1938) הקליט נעימה זו מפי הספרדים בירושלים בראשית המאה העשרים. הוא סבר שמקורה של הנעימה הוא באר"י הקדוש (יצחק בן שלמה לוריא 1534–1572) ומקובלי צפת.

להרחבה:

Edwin Seroussi, "Livorno: A crossroads in the history of Sephardic religious music." The Mediterranean and the Jews. Society, Culture and Economy in Early Modern Times (2002), pp. 138-39.‏

ד"ר נתנאל כהן, מוזיקולוג, מרכז את תחום המוזיקה באתר הפיוט והתפילה.