ברוכים הבאים! באפשרותכם להירשם על ידי מילוי פרטים אישיים, או על ידי כניסה לחשבון הפייסבוק או הגוגל שלכם
או
פרופ' חביבה פדיה
ר' ישראל נג'ארה מוליך אותנו בשירו זה אל אחד הרגשות החזקים והנעלים ביותר של הנפש הדתית: רגש אהבת האל. קדושת האל ושגב האל מעוררים את הדחף לרוץ לקראתו ולברוח ממנו. באהבת האל ה"נורא" בה"א הידיעה, אין נחמה אלא בבריחה אליו - אֶבְרַח מִמְּךָ אֵלֶיךָ.
המשורר מהלל את האל על חווית נוכחותו הממלאת כל וחותם את השיר באמירה נפלאה - אֵין לִי מָנוֹס בִּלְתָּךְ – המשלימה בצורה מעגלית את הקביעה אֶבְרַח מִמְּךָ אֵלֶיךָ.
קודם כול נברר לעצמנו שהבנו את התנועה הראשונית והבסיסית בשיר: תנועת הדיבור מאדם לאלוהים, וכי ברמה של הפשט, מעבר להשתלטות על מקורות כלשהם, אנו מרגישים ומבינים מהי האמירה העיקרית של השיר, בתוך הדיבור המעריץ והמשבח הנמלץ והמפאר את האל, היכן היינו ממקמים את נקודת הכובד, או לחילופין על איזו שורה היינו מצביעים כמוקד האמירה בשיר; בלי ספק, ליבת השיר היא במשפט הקצר: "אברח ממך אליך".
הבנה זו מספקת לנו את הממד החשוב לקביעת נושא השיר, שהלוא משפט זה הוא תמצית של אחד הרגשות החזקים והנעלים ביותר של הנפש הדתית: רגש אהבת האל.
קדושת האל ושגב האל מעוררים את הדחף לרוץ לקראתו ולברוח ממנו. אפילו באהבה ארצית בשעה שהיא עזה מאוד יש משהו מן האיום. זהו אופיו של השגב. ובאהבת האל כ"נורא" בה"א הידיעה, אין נחמה אלא בבריחה אליו.
אם כך, האם אפשר יהיה לומר ששיר זה נושאו הוא הבריחה מן האלוהי? האם השיר עוסק בבריחה הזאת, אפשרותה או אי־אפשרותה? או שמא נגדיר את הנושא כאהבת האל? אהבה שמחה או אהבה מיוסרת?
אחרי שהגדרנו הגדרות חשובות אלה של: מי הדובר אל מי הוא פונה ומה הנושא העיקרי בשיר, ניגש לחיפוש במקורות ונראה מה יוסיפו להבנתנו.
ראשית לכל, בשירו זה של ר' ישראל נג'ארה מופיעים פסוקי מפתח ממזמור תהלים קלט.
ננסה לקרוא אותו שוב לאחר שנסמן בו את פסוקי התהלים.
אָנָא אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ אָנָא מִפָּנֶיךָ אֶבְרַח
אֶבְרַח מִמְּךָ אֵלֶיךָ וּבְצֵל יָדְךָ אָגִיל אֶפְרַח
יָהּ כְּבוֹדְךָ עוֹלָם מָלֵא אַתָּה הָאֵל עוֹשֵׂה פֶּלֶא
אִם לַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה שָׁם אֶמְצָא אוֹרְךָ יִזְרַח
שַׁחַק לֹא יְכַלְכֶּלְךָ וְאֶרֶץ לֹא תְכִילֶךָ
מִי יְמַלֵּל רֹב גָּדְלְךָ לוּ פִיו כַּיָּם בְּקוֹל יִצְרַח
רְקִיעֵי רוּם הֵם כִּסְאֲךָ וְאֶרֶץ הֲדוֹם רַגְלֶךָ
גָּדוֹל שִׁמְךָ וְהֵן לְךָ צָפוֹן דָּרוֹם מַעֲרַב מִזְרָח
אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אוֹרְךָ אַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָ
אַחֲרִית יָם גַּם שָׁם יָדְךָ תִּקָּחֵנִי בְּלִי טֹרַח
לָכֵן אֵין לִי מָנוֹס בִּלְתָּךְ וּבְחֶמְלָתָךְ אָבוֹא בֵיתָךְ
וְאֶקַּח מָגֵן תּוֹרָתָךְ תּוֹרֵנִי דֶּרֶךְ וָאֹרַח
כשאנו משווים את מזמורו של ר' ישראל נג'ארה למזמור תהלים הרי עלינו להיות ערים לשאלה לא רק מה לקח ממנו אלא גם מה לא לקח, במיוחד כשהקרבה היא כל כך צמודה.
מזמור התהלים המיוחד הזה מדבר על הכוּליות, על המלאוּת האלוהית במרחב ובזמן. זהו ממד שבו האל חורג מכל מה שמציאותי ונתפס בכלי שכלו של האדם, על כן המשורר אומר: "פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא־אוּכַל לָהּ."
מתחושת הוויית האל או מהתגלותו בכל המרחבים והמישורים האפשריים בחלל (שמיים, שאול, ים) ובזמן (יום, לילה, עבר, הווה, עתיד), בטרום הווית האדם ("כִּי־אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי", "גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ"), המשורר יוצא ושר, יוצא ומהלל ומשבח, ומתוכה הוא מרגיש את קרבת האל ("הֱקִיצֹתִי וְעוֹדִי עִמָּךְ"), ממנה נגזרת הכרת התודה שלו לאל ותחושתו שאלוהים יודע אותו ("אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד), וממנה עולה התקווה שאלוהים יֵדע אותו גם ברמה נוספת, לא רק ברמה של ראייה גרידא, אלא במובן של התכוונות והשגחה פרטית, שהאל ידע אותו ברמה של השגחה אשר תנחה את האדם ב"דרך עולם".
במזמור זה האדם מבטא מלכתחילה את אי־האפשרות לברוח ואת אי־הרצון לברוח. הוא מראש רוצה לבטא את ההכרה באל היודע כל ואת התקווה והתפילה שהאל יידע אותו וינחה אותו בחסד.
והנה למזמור זה מקבילה חשובה מאוד בספר יונה. זהו סיפור גדול. הסיפור בה"א הידיעה של בריחה מאלוהים.
אין במזמורו של ר' ישראל נג'ארה אזכורים לספר יונה אולם ספר יונה מתקשר עם מזמור תהילים ושלושתם יחד עוסקים בבריחה מן האל. נשווה את תהילים ליונה ואחר נשוב אל פיוטנו.
כדי להבין את בריחתו של יונה אנו צריכים לזכור מדוע הוא ברח: "וַיְהִי דְּבַר־ה' אֶל־יוֹנָה בֶן־אֲמִתַּי לֵאמֹר׃ קוּם לֵךְ אֶל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי־עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי׃ וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'" (יונה א, א–ג).
אנו רק יכולים לנחש כי יונה התנגד לשליחותו. כי בתשובה על הנבואה שהוטלה עליו שהיתה מן הסתם נבואה קשה, "קרא עליה" עשוי לשמש במשמע קינה. יונה אינו עונה. הוא אינו מדבר לאלוהים. תשובתו היא בריחה. הוא הולך לנמל יפו ועוזב את הארץ לכיוון ההפוך, כיוון ארצות הדרום.
ההתחמקות שלו היא התחמקות במקום. מה הבריחה שבכך? האם יונה חשב שאלוהים הוא אלוה של ארץ ישראל או שאינו שולט בים? נראה שלא, כי מאוחר יותר, כשיש סער בים והמלחים תוהים על קנקנו של יונה, הוא אומר להם: "וְאֶת־ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר־עָשָׂה אֶת־הַיָּם וְאֶת־הַיַּבָּשָׁה" (שם, ט), "שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל־הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם" (שם, יב).
אם כך יש להבין שהבריחה היא עצם ההתנגדות למילוי השליחות. הוא רק מסמן לאלוהים: אמרת לי ללכת לנינוה שבצפון ואני הולך לתרשיש שבדרום. אני בכיוון אחר, תרתי משמע. בלשון מדוברת יום־יומית היינו אומרים: הוא מבטא "ראש קטן", "לא מסתדר לי בכיוון" או אולי חריף יותר, אולי הוא ממש מתריס: אני עושה ההפך.
אבל האם אדם שהייתה לו התגלות יכול לסרב להתגלות? נביא, מהותו הוא הנבואה. האם הוא יכול לסרב לה? חז"ל סברו ש"נביא הכובש את נבואתו חייב מיתה".
כאשר אלוהים מדבר אל יונה באמצעות הים – זו עצמה התגלות נוספת של האל. הוא מתגלה על הים, על מצע הבריחה של יונה.
לא בכדי יונה נרדם בירכתי האונייה. התרדמה מבטאת את הסירוב לשליחות, את חוסר המעורבות, אבל יש מצבים שאי אפשר לא להתערב, כך למשל כשהאוניה טובעת, שאי אפשר לוותר אפילו על קולו של היחיד לזעקה ולתפילה כך סובר רב החובל, האיש שברמה האליגורית של הסיפור מייצג תודעה ערה בהיותו מנהיג האונייה: " וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל וַיֹּאמֶר לוֹ מַה־לְּךָ נִרְדָּם?! קוּם קְרָא אֶל־אֱלֹהֶיךָ אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד."
אפשר כמובן ברמה האליגורית להרחיק לכת עוד יותר לכת ולראות את כל המשתתפים בדרמה הזאת ככוחות פנימיים וחיצוניים של יונה:
כך אפשר להציע את הקריאה הבאה:
הנבואה, ההתגלות והשליחות הן התפקיד האישי שהוטל על כל אדם בחייו, וגם אדם שאינו דתי או מאמין חש לעתים קרובות כי יש לו "מסר", או יש לו עשייה כלשהי המבטאת את מהותו, וקיומה המלא מוציא את כוחותיו ורצונותיו אל הפועל; עשייה שהוא מחויב אליה ומגשימה אותו בצורה המלאה ביותר שהוא שואף אליה.
אם כך מהו הלווייתן? הלווייתן שחי בתוך הים ושהוא מהות טורפת ובולעת, הוא במקרה הזה משמש עבור יונה את אפשרות הלידה החדשה. הוא מקום גורלי: "וימן ה'"; לשון זימון. אקס־טריטויאלי כביכול למשחקי יונה בין תרשיש לנינוה, הוא מייצג את החזרה אל הכאוס, אל המצב הטרום־קיומי, הוא מספק ליונה אפשרות של חביון, כפי שהעובר צריך בבטן אמו לשם התהוותו הגשמית, שהיא קריטית להתהוותו הרוחנית.
יונה נולד מחדש בבטן הלווייתן. שם ההתגלות השנייה החונכת אותו להיות אדם שאינו מסרב לשליחותו, שם ההתגלות שלו, שפִרייה הוא דיבור והבנה, שם הוא שר את הקטע המקביל למזמור תהלים שבו עיינו.
יוצא שמזמור התהלים שבו עיינו לעיל הוא למעשה בתוך ספר יונה בעל מעמד של התגלות עמוקה של הכרה פולחת בדבר היותו של האל בכול: "וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל ה' אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה", התפילה נולדת מהתגלות; אולם בניגוד למזמור תהלים שם, הייתה זו הכרה שמלכתחילה, כאן התובנה הזו היא פרי של בריחה. יונה אכן ניסה לברוח והוא אכן הגיע עד השאול רק כדי להבין שבבל מקום שבו הוא נמצא, רחוק או קרוב מעצמו שלו ככל שיהיה, הוא עדיין באותה נקודת צפייה לפני אלהים. מתוך הלידה החדשה הזאת הוא מכיר תודה לפני האל שצר אותו מלכתחילה וצר אותו שוב בבטן הדג מגולם איש לאדם.
אם תעיינו במדרש המצוטט מאוצר מדרשים, המובא בנספחים והמחולק לקטעים וממוספר על ידי, תוכלו להבחין ברגישות הרבה של המדרש למשמעויות סיפורו של יונה.
כך, לא בכדי יונה נלכד ב"מעי הדגה", המדרש לא זו בלבד פותח שער להבדל בין "דג" בראשית הסיפור ל"דגה" בהמשכו, אלא גם מעבד ומהדק היטב את הצפיפות שבתוכה שרוי יונה, לחוץ בין עוברים רבים אחרים, מדגיש בכך גם את מצב עובריותו. השיחה בין הדג לדגה עשויה להידרש גם באופן ארכיטיפי כמתייחסת ממדים הזכרי והנקבי ברוח שהרים את יונה מחדש.
ה"לחץ", הסבל, בא להוביל את יונה להתפלל, להבין.
להתגלות שבאה עם היציאה לאחר החניכה שבמעי הדגה קורא המדרש התגלות שנייה. "נגלתה אליו רוח הקודש בשנית".
את ההכרה שאין בריחה מאלוהים שם המדרש בפיו של יונה על ידי פסוקי התהלים שנמצאים בראשית המזמור (שאליו אין מקבילה ביונה): "אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ אָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרַח", הלוא היא שורת הפתיחה של ר' ישראל נג'ארה.
ההכרה בשליחות היא ההבנה של יונה תפקידו להתריע על הרעה ועל האסון והעונש, אך עם זאת עליו לשמוח כשהוא מתבדה ולהתברך בנפשו כשטבעו של האדם מתהפך לטובה ולהודות לאל על שאחז בדרכי החנינה והחסד.
אילו תפקידו של יונה היה רק לבשר את הצפוי לבוא מראש – היה טעם להתעצבן על כך שהאסון שהוא מבשר על נינוה לא יתרחש, אך שליחותו אינה למסור "תרחישים" שחייבים להתרחש ועל ידי כך להוכיח שהוא נביא אמת או להוכיח שאלהים נוהג במידת הדין החמורה עם הרשעים.
תפקיד הנביא אינו תפקיד של מגיד עתידות. הוא שליח המביא את דבר האל במטרה לזעזע וליצור אפשרויות חדשות.
אם שליחותו היא להפוך לב אנשים מרע לטוב, אז גם אין לרגון על דרכי אלהים לסלוח, דהיינו להפוך את הגזרה לטובה. הפיכת הלב שקרתה לו הולידה אותו מחדש, הפכה לב אנשים, ובכך שליחותו נתמלאה אף על פי שנינוה לא נהפכה, ולא כפי שחשב בתחילה בקוצר דעתו הראשון, שרק אם נינוה אכן תתהפך הוא יהיה נביא אמת, או שאין מקום שהאל יהפוך את גזרתו. נהפוך הוא, יש עומק בכך שההתהפכות הרוחנית, כמוה כבריאה, מנעה את ההפיכה הגשמית בחינת הרס.
עד כאן הרקע המרכזי לשירנו. עכשו נחזור אל ר' ישראל נג'ארה –
ר' ישראל נג'ארה אינו מדבר על חוסר האפשרות לברוח כאופן של הלל שבח והכרה של מציאות האל בכול, אלא מדבר עליו גם כאופן של אהבה: "אברח ממך אליך" – זוהי אצלו כבר תשובה לשאלה לאן אפשר לברוח מאלהים, ועליה הוא עונה: לאלהים.
קדמו בכך גם ר' יהודה הלוי. הוא מתאר את האל המלא את הכול באמצעות הכבוד והאור: "יה כבודך עולם מלא."
אפשר להיזכר כאן בקריאה ששמע ישעיה בחזונו: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו." כבודו של אלהים ממלא את העולם, אך מהו הכבוד, האם הוא מהות? האם הוא הרגשה? אונקלוס תירגם: "זיו יקריה": הווה אומר: זוהר אורו (של האל).
אלה הם אכן אחת התחושות ואחד הסמלים העיקריים של המקובלים והמיסטיקאים בכלל לתיאור האלוהים כאור עצום. האור העצום הזה הוא כאילו מחוץ לדברים הוא: קדוש, נשגב, נפלא, אבל הרושם שלו, ההקרנה שלו הם הכבוד המלא את כל העולם.
אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאכן ההכללה של מונחי האור והכבוד כאן היא אכן "טעונה" במישור המיסטי, גם מתוך הגברת ממד האור ביחס למקורות שר' ישראל נג'ארה משתמש בהם.
"אסק שמים שם הנך" אומר פסוק תהלים ואילו ר' ישראל אומר "שם אורך" היסט זה מעניק לנו את כיוון ההבנה. ועוד אומר הוא: "אם לשמים אעלה שם אמצא אורך יזרח".
וכן בבריחה מאלוהים אל אלוהים, בחינת ממנו אליו, הוא מכניס את דימוי הצל, ניגודו של האור: "ובצל ידך אגיל אפרח". אפשר לפרש שנוח לגדול בצל בחינת חסד ולא בחמה היוקדת בחינת דין שהרי נפשו של יונה, העומדת ברקע שירנו, איוותה צל. אפשר גם לומר שהדבק והמאמין מוכן לקבל מהאל גם את הסתר פניו ואת הייסורים, ומתוכם הוא ישוב ויפרח.
על מה הוא מהלל את האל בשירו זה? פשוט, לבו עולה על גדותיו מאהבה, הוא מהלל על חוויית נוכחותו הממלאת כול. המודעות לכך משמעה מודעות לאפסות כלי ההלל: "לו פיו כים – בקול יצרח", כאן באופן מוזיקלי מגיעה לשיא תכליתה החריזה בצליל "אח" המלווה את השיר: "אברח", "אפרח", "יזרח", "מזרח", "טורח" "אורח", צליל המשחזר אנחה של התלהבות שמחה ואהבה, צעקה, גם של גילה וצריחה גם של אקסטזה, והנה עכשיו הוא ביטא זאת במפורש: "לו פיו כים יצרח".
זו נקודה שאפשר לדעתי לחוש היטב כיצד כתיבת הטקסט וביצוע הטקסט קשורים זה בזה. כאן נקרע צוהר להקשר הדתי שבחיים ולביצוע המלא: לממד האקסטטי מיסטי של שירת ר' ישראל נג'ארה שמקבילות לו במיסטיקה הסוּפית.
בנקודה זאת השיר מזכיר את אחד הביטויים הקדומים ביותר למלאות ולהתרחבות האדם ברצותו להלל, והוא הפיוט שכבר הפך לעצם מעצמיה של התפילה היהודית, נשמת כל חי: "ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו".
והוא חותם את השיר באמירה נפלאה המשלימה בצורה מעגלית את הקביעה: "אברח ממך אליך", ואומר: "אין לי מנוס בלתך", כלומר הבריחה שלי היא אתה, ואנו נשארים ללא תשובה: האם הבריחה שלי מאלוהים היא לאלוהים, או אולי לפעמים גם הבריחה שלי מהעולם היא אל אלוהים.
אלוהים הוא הבית, אלוהים הוא הבריחה, אלוהים הוא הדרך ואלוהים הוא הכיוון כיצד ללכת בדרך:
"לכן אין לי מנוס בלתך ובחמלתך אבוא ביתך ואקח ממך תורתך תורני דרך ואורח"
תם אך לא נשלם, השבח לאל בורא עולם.
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
