שמואל הנגיד

---

רבי שמואל בר יוסף הלוי (993-1056), המוכר בתור "הנגיד", היה יהודי יחיד במינו; תלמיד חכם ופרשן התלמוד, פוסק הלכה ומשורר, ובו זמנית גם פוליטיקאי חשוב בספרד המוסלמית של ימי הביניים. בין היתר הוא שימש כשר אוצר, מצביא ואפילו כווזיר הגדול. בתפקידו האחרון היה אחד האנשים החשובים ביותר בממלכת גרנדה.

רבי שמואל נולד בעיר הגדולה קורדובה שבספרד בשנת 993. כצעיר הוא למד תורה מפי אביו וגם מרבי חנוך בן משה השבוי. הוא הצטיין בקליגרפיה ערבית ואף פתח מפעל של העתקת ספרים. עקב מלחמת האזרחים באזור וכיבוש קורדובה הוא ברח בשנת 1013 לעיר גרנדה, שם פתח חנות בשמים. דרך קשרי המסחר שלו עם אנשי חצר המלך חבוס בן מאכסן אל מוצפר, שמו של רבי שמואל נודע למלך, שהתפלא מחכמתו. הוא מינה אותו ליועצו ובסופו של תהליך אפילו לווזיר, ה"משנה למלך". במשך קרוב לשלושים שנה רבי שמואל שימש בתפקיד זה תחת שני מלכים, המלך חבוס ובנו-מחליפו המלך באדיס. לכל אורך הדרך הוא נשאר יהודי גאה שדאג לצורכי קהילתו, תומך בלימוד התורה בכלל ובישיבות בפרט. בישיבה שהוא ייסד נמנה רבי מימון, אביו של הרמב"ם, בין התלמידים. הוא עסק בכתיבה על התלמוד, בשירה ובחקר הלשון העברית. בזה הוא שילב בצורה נפלאה את הידע התורני העמוק והמקיף שלו, יחד עם התרבות הגבוהה של ספרד המוסלמית.

בנוסף לפעילותו הפוליטית-קהילתית, רבי שמואל הנגיד התפרסם בעקבות כמה מחיבוריו החשובים. הוא חיבר ספר פסקים בשם "הלכתא גברתא" שאבד, אבל פסקים שלו מצוטטים בארבעה הטורים לרבי יעקב בן אשר ומפרשיו. החיבור היותר מפורסם שלו (אף שיש טוענים שהוא נכתב בידי מחבר אחר) הוא "מבוא לתלמוד", שמודפס יחד עם התלמוד הבבלי, מסכת ברכות. החיבור עוסק במבנה של המשנה והגמרא, בחלקים השונים של הסוגיה והשקלא וטריא של הדיון התלמודי. בתחום הלשון העברית רבי שמואל חיבר ספר בערבית בשם "כתאב אלאסתגנאא", או בשמו העברי, "ספר העושר". הספר עוסק בעיקר בעברית תנ"כית. לפי עדותו של ר' אברהם אבן עזרא, רבי שמואל הנגיד כתב עוד הרבה חיבורים בענייני הלשון.

בתחום השירה רבי שמואל הנגיד ידוע בשלושה קבצי שירה שחיבר, "בן-קהלת", בן-משלי" ו"בן-תהילים". האחרון נערך על ידי בנו יהודה. בנו האחר, יהוסף, שגם היה תלמיד חכם ומשורר, החליף את אביו בתפקיד הווזיר בגיל 21 לאחר מות רבי שמואל ב-1056. לצערנו, מזלו לא שפר עליו כזה של אביו. הוא נרצח יחד עם עוד כ500 יהודים בפרעות בדצמבר 1066. בנו, ר' אברהם, סירב להמיר את דתו והוצא להורג, ואשתו ובנו השני נמלטו. לכן אנחנו עדים ל"שלשלת" מפוארת של יהודים, בעלי כח רב והשפעה עצומה בפוליטיקה המוסלמית, שבסופו של דבר, לא החזיקה מעמד.