מתמטיקה באסלאם

מלומדים אסלאמיים היו יורשיה העיקריים של המסורת ההלניסטית העשירה בתחומי המתמטיקה והמדעים. כתביהם של הוגים כאוקלידס (283-323 לפנה"ס), ארכימדס (212-287 לפנה"ס) תלמי (170-100 לספירה) ואחרים תורגמו, נחקרו, הועתקו ונלמדו במשך דורות רבים. בצורתם המתווכת, ולא בצורתם המקורית ביוונית או בלטינית, התגלגלו רעיונותיהם של ההוגים ההלניסטיים לפתחה של אירופה הנוצרית בימי הביניים המאוחרים.

תקופת התרגום הפורה ביותר הייתה תחת שושלת בית עבאס, ששלטה על האימפריה הערבית-מוסלמית, בעיקר ממחציתה השנייה של המאה השמינית ועד לסוף המאה העשירית. בתקופה זו, במיוחד בבירת הח'ליפות החדשה בגדאד ובפטרונות השלטון, תורגמו כמעט כל המקורות היווניים הקלאסיים הקיימים לשפה הערבית, בידי מלומדים מוסלמים ונוצרים. תרגומים אלה כוננו, הלכה למעשה, את התשתית האינטלקטואלית עבור מוסלמים, נוצרים ויהודים עד לשחר העת החדשה.

אך המדעים המדויקים האסלאמיים לא היו רק תוצר של מפגש תרבותי חד כיווני. לא רק שהתיאוריות ההלניסטיות פותחו ושוכללו – ובמקרים מסוימים גם נזנחנו כליל – אלא שהעולם האינטלקטואלי האסלאמי התגלה כתרכובת תרבותית עשירה בהרבה. תיאוריות ומסורות שהגיעו מהודו, מבבל ומאיראן – וכבר היו מצויות בדיאלוג זו עם זו וכן עם המדעים היווניים שקדמו לאסלאם – תרמו אף הן לפיתוח דיסציפלינות כמו מתמטיקה ואסטרונומיה. אפשר שהדוגמה המפורסמת ביותר לתופעה זו היא בהתפתחות האלגברה כענף היברידי חדש: שילוב בין גאומטריה אוקלידית לבין שיטות פתרון בעיות בבליות.

בין המדעים המדויקים, האסטרונומיה והאסטרולוגיה ראויים להתייחסות מיוחדת. בעוד ששתי הדיסציפלינות נתפסות בימינו כנפרדות ואף סותרות, אינטלקטואלים אסלאמיים רבים ראו בהן תחומים משיקים. בפועל, אסטרולוגיה הייתה למדע היישומי של האסטרונומיה. אסטרולוגים השתמשו בכלים ובשיטות חישוביות של אסטרונומים, והוגים רבים התמחו בשני התחומים במקביל. האסטרולוגיה שימשה לחיזוי מועדים מבשרי טובות במנעד רחב של היבטים, ממחזור החיים האנושי ועד להחלטות מדיניות חשובות, כגון קביעת מיקומים אידיאליים להקמת ערים חדשות ובחירת המועד המתאים לצאת לקרב. עם זאת, היחס לאסטרולוגיה באסלאם היה דו-ערכי, הן מבחינת התאמתה לעקרונות הדת והן במידת ההסכמה לגבי אמינותה ככלי לחיזוי העתיד. ידוע במיוחד הסיפור על הפילוסוף בן המאה ה-13, פַחְ'ר אל-דין אל-ראזי, שהתעמת עם אסטרולוגים על המועד הנכון לקביעת קרב מסוים. טיעונו של אל-ראזי, שיש לתקוף את האויב ללא דיחוי, התקבל לבסוף וזיכה את הצבא בניצחון.