על הגאולה ועל התמורה בתפילה

---

מבוא

כאשר אנחנו מתפללים, לעתים אנחנו מרגישים פער גדול בין המילים שאנחנו מתפללים מהסידור ובין המציאות שאנו רואים בעינינו ב־70 השנים האחרונות. תקומתה של מדינת ישראל השפיעה ומשפיעה רבות על חיי היהודים בארץ ובעולם. האם משמעות החיים בתקופה זו מחלחלת גם לעומק החיים הדתיים? האם היא מקרינה על סדר עבודת א־להים והתפילה של הנאמן להלכה האורתודוכסית? האם משהו מן השינוי הזה במציאות מגיע לבתי הכנסת? האם בעמידתנו מול ה' אנו נותנים ביטוי הולם למה שרואות עינינו? האם תפילות ותחנונים שנוסדו במציאות לאומית אחרת לגמרי ראויים להיאמר באותו נוסח, ויכולים להיאמר באותה דבקות וכוונה כְּבִשנות הגלות?

התפילה לשלום המדינה, המעטרת את תפילת השבת בקהילות ציוניות דתיות ושנכתבה לפני כ-70 שנה, היא בוודאי אות להכרה בשינוי, אך האם די בה? את יציאת מצרים אנו מזכירים יום־יום בתפילה כמעט עשרים פעמים. את תקומת מדינת ישראל – אפילו לא פעם אחת.

במאמר קצר זה ננסה לבחון את החובות ואת האפשרויות לניסוח עדכני של התפילה, תוך התמקדות בדיון בחוסרים ובניסוחים שאינם הולמים. ננסה ללקט מפי ספרים ומפי סופרים דרכים לביטוי של הכרת תודה על העידן שבו אנו חיים. הדיון ישיק לעתים לשאלות הנוגעות למעמדה של מדינת ישראל בעיני בן הזמן היהודי הנאמן למסורת ההלכה, אך גם לשאלות הנוגעות הן למעמד התאולוגי של תפילה והן למעמד החברתי הניכר שלה. עם זה, נותיר סוגיות אלו לדיון במקום אחר, ומוקד בירורנו יהיה האפשרות והצורך לצרף את "שיבת ציון" ואת השפעתה עלינו לסדר התפילה המסורתי.

מידת הגמישות של נוסחי התפילה

בכמה מקומות בתלמוד נחלקו התנאים בנוגע לשאלת נוסח התפילה והברכות: האם חייבים להיצמד למבנה הברכה שקבעו חכמים, או שיש תוקף ולגיטימיות גם לברכה בלשון חופשית יותר שבוחר המברך עצמו. השאלה, שהדים לה מופיעים במקומות שונים בתלמוד, הלכה ועלתה גם על שולחנם של ראשונים ואחרונים מחכמי ישראל, כאשר ההיבט המרכזי של התפילה שנתפס כקבוע הוא מבנה הברכות, אך לא בהכרח מילותיהן.

את סיכום עמדת ההלכה אפשר למצוא בדברי שד"ל, ר' שמואל דוד לוצאטו (איטליה, המאה ה-19):

קדמונינו זכרונם לברכה קבעו לנו מטבע הברכות להודות לה׳ ולהתפלל לפניו, אך לא נתכוונו בתקנתם שיהיה נוסח תפלותינו קבוע כיתד בל תמוט, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, אבל היתה כוונתם לקבוע בקרב כל ישראל הענינים אשר עליהם נודה לא־להינו ונתפלל אליו, ולקבוע לנו סדר הברכות והתפלות... וכל זה כדי שיהיה עיקר התפלה וענין כל ברכה וברכה וסדר הברכות ופתיחתן וחתימתן שווה בקרב כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם. אך לא כתבו קדמונינו ז״ל הברכות והתפלות על ספר... והניחו לכל יחיד ולכל שליח צבור שיאריך ויקצר כפי חכמתו. ולפיכך התקינו שמונה עשרה בלחש כדי שיסדר שליח צבור תפלתו בינו לבין עצמו קודם שיאמרה באזני כל העם (ראש השנה לד, ע"ב) [1]

נראה שעל פי פשטות הסוגיות והכרעת חכמי הראשונים להלכה, [2] אין מניעה הלכתית להכניס שינויים מסוימים בלשון הברכות, וזאת בתנאי שנשמר המבנה הבסיסי של הברכה, ה"מטבע שטבעו חכמים". לכן שינוי בתוכן הברכה אפשרי, כל עוד חתימת הברכה אינה משתנה. ואכן, רבים מן הפוסקים הקפידו שנוסח התפילה והאמירות שאומרים לפני ה' ישקפו את מצב המתפלל ולא ישמשו כנוסח דברים בעלמא.

דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי

מעבר ללגיטימציה ההלכתית לשינוי, נראה שיש כאן גם דבר ראוי – במקרה הצורך. התורה מצווה "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז). ערך דיבור האמת זוכה לביטוי מיוחד בעמידה לפני ה' במיוחד בתפילה שבה אנו אמורים להתכוון למשמעות המילים שאנו אומרים. מדרש מיוחד מצביע על ירמיהו ודניאל ששינו את נוסח התפילה שתיקן משה, כיוון שהוא לא שיקף את המציאות בזמנם, לפי ראייתם:

אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה - שהחזירו עטרה ליושנה. בא משה, אמר: "האל הגדול הגבור והנורא", בא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בבית המקדש, איה נוראותיו? לא אמר "נורא". בא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר "גבור". באו אנשי כנסת הגדולה ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות? ורבותינו, איך עשו כך ועקרו תקנות שתיקן משה? - אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמִתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו. [3]

מהמדרש עולה כי נביאי ישראל בחרו להתפלל באופן שישקף את האמת כפי שתפסוה. אמנם, אנשי כנסת הגדולה אכן השיבו עטרה ליושנה, והשיבו את הנוסח הקדום למקומו, בפרשנות יצירתית לנוסח שקבע משה. אך בהחלט עולה מן הסוגיה דרישה בסיסית לאמירת אמת, אף במחיר הימנעות מדבקות בנוסחאות מקודשות במסורת.

תקדימים אלו עמדו במהלך הדורות לפני הפוסקים, אשר ניסחו תפילות ושינו נוסחים על בסיס עֶקְרון חובת אמירת האמת לפני א־להים, ובהסתמך על הדרישה הבלתי מתפשרת שלא לשקר לפניו.

כך לדוגמה, חוששים מפני דברי שקר בתפילה כאשר הנוסח מתנגש עם המציאות: פער בזמן – דיבור על יום בזמן הלילה או דיבור על לילה בזמן היום, או פער בין תוכן התפילה לבין מצבו הפיזי או הנפשי של האדם. ואולם מה בדבר שינויים הקשורים למציאות ההיסטורית?

מבין הפוסקים האחרונים, יש מי שמשער כי בזמן המקדש היה נוסח תפילת מוסף שונה, ובזמן שבו חי עם ישראל בארצו ובית המקדש עמד על תִלו, לא הזכירו בתפילה את הבית החרב ואת התפילה לקיבוץ גלויות. הרב ישעיהו פיק ברלין סבור שיש לשנות את מספר שנות הגלות המוזכר בקינות לתשעה באב לפי הזמן העדכני, שאם לא כן נהיה דוברי שקרים. גם השינוי הגיאוגרפי מקרין על סדר התפילה. האם אפשר לומר בארץ ישראל את נוסח "ותוליכנו קוממיות לארצנו"? הלוא בארץ ישראל אנו! לפיכך יש מי שהורה לנסח קוממיות בארצנו. [4]

השפעת הגאולה על סדרי התפילה – כיצד?

מאה השנים האחרונות חוללו מהפכה בחיי העם היהודי. שינויי המקום והזמן המולידים אתגרים חדשים בחיי הכלל והפרט מחייבים מבע דתי חדש והולם. ההלכה ומסורת הקדמונים מאפשרות מבטים חדשים על תפילת ישראל ומבעים חדשים בה. דיון נרחב בסוגיות אלו צמח בתקומת מדינת ישראל, ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים. הדיון התמקד בתפילת "נחם", הנאמרת בתשעה באב, והועלו אפשרויות רבות לשינוי הנוסח. [5] שני קולות בלטו בדיון. הקול האחד סבור כי הנוסח הישן אינו הולם את המציאות החדשה. הקול השני מוּנע מן הצורך בהמשכת פיתוחו של סדר התפילות שצמח ונתהווה מדור לדור לאור הישועה הגדולה. יש גם קול שלישי, השולל שינוי מכול וכול ומבקש לנמק את נוסחה המסורתי של התפילה כך שיהלום גם את המציאות הנוכחית: "ולכן מי הוא זה ואיזהו בדורות אלו שיכול להרהיב עוז לתקן, ולשנות מנוסח התפלה שנתקן ע"י רבותינו הקדושים... ובאמת שגם לפי פשוטו יתבאר... גם הרוחניות של ירושלים היא בעוה"ר [=בעוונותינו הרבים] בשפל המדרגה".[6]

למחלוקת אם לשנות על פי המצב או לבאר ביאור חדשני ובלבד שיישמר הנוסח, שורשים מוקדמים.

מצאנו חשיבות בגישתו של הרב חיים דוד הלוי לסוגיה זו באחת מתשובותיו. בתשובה לשאלה אם יש מקום לומר "נחם" גם אחרי שחרור ירושלים, הוא משיב בנימה אישית:

גם אני הרגשתי בתשעה באב הראשון אחרי מלחמת ששת הימים שאינני יכול יותר לומר בתפלתי אלה, שהם בחינת דובר שקרים לפני ה'. כי לא זו בלבד שכל השנה כולה וביחוד בימי חג ומועד, כולל ה' וכ"ח אייר, שוקקת ירושלים המון חוגג, אלפים אלפים בניה של האומה, באים אל ירושלים החוגגת, והקורנת אושר ושמחה, ומעניקה תחושת כבוד ממלכתי ולאומי בלב כל אדם מישראל, אלא שאפילו בתשעה באב, יום האבל הלאומי, כאשר באים המוני בית-ישראל אל הכותל־המערבי, מעוטפים באבלם על חרבן הבית, גם אז מורגשת פנה מסוימת בלבי, אליה לא יכול לחדור האבל, זו פנה של שמחה על ראשית צמיחת גאולתנו.
ולכן, אין ספק שיש משום דובר שקרים לפני ה', לומר על ירושלים זאת, "העיר החרבה הבזויה והשוממה מבלי בניה", וביחוד לפי נוסחת אשכנז, "האבלה מבלי בניה, והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב", שבוודאי הוא דובר שקרים. [7]

יש מקום לבחון את המשכת כיוונו של הרב חיים דוד הלוי ולשים לב כי בתשובה זו הוא אינו פוסק מה יש לעשות, אלא מתאר את מעשהו שלו בבחינת "מה ראיתם עשיתי" ואם יאמר לכם לבכם – "עשו כמוני".

יש אמת בתביעה לבטא את אמונתנו גם בתפילה המרכזית: תפילת העמידה. הרב חיים דוד הלוי, אף בלי שנזקק לחידוש בשינוי נוסח הברכות, אלא מתוך הסתמכות על החירות ההלכתית לעצב את תוכן הברכות, גיבש תוספות לתפילת יום העצמאות כדי להסיר את תחושת החולין המלווה את תפילת העמידה של יום חול. [8]

*

נראה שרצוי לפעול בשלושה מישורים בתפילה לאור השינוי הפוליטי במצבו של העם היהודי:

1. עיון ומיצוי

לקיבוץ הגלויות ונטיעת עם ישראל בארצו משקל רב בנוסח התפילה המסור בידינו מדורי דורות. יש להפנות את תשומת הלב של המתפלל בן זמננו להיבטים אלו בתפילה בעיון למדני ובמיקוד של כוונה – לברכת הגאולה בשחרית ובערבית וסמיכתה לתפילה, ולהופעת הגאולה בתוך תפילת העמידה ובתקוות הדורות לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁ־דַּי.

2. יצירה וחידוש

יש לעודד מבעים חדשים של תורה ותפילה שישקפו את השינוי שחל בחיי האומה בדורות האחרונים. ניצנים בעלי ערך אפשר למצוא בפיוטים שכתבו משוררים ופייטנים בני זמננו, בהשלמות להגדה של פסח, בפרקי קריאה ליום העצמאות ובתפילות לימי חג ושבת. [9]

3. שינוי ותמורה

לאור דברי הפוסקים, נראה שאי אפשר לומר כמה מפסוקי התפילה כיום, משום שיש באמירתם משום: "דובר שקרים לפני ה'". כך למשל כמה פסוקים מתוך תפילת תחנון לשני וחמישי: "אֵ־ל – הַבִּיטָה דַּל כְּבוֹדֵנוּ בַּגּוֹיִם. וְשִׁקְּצוּנוּ כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה. עַד מָתַי עֻזְּךָ בַּשְּׁבִי וְתִפְאַרְתְּךָ בְּיַד צָר; הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה כִּי הָיִינוּ לַעַג וָקֶלֶס בַּגּוֹיִם. נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹּאן לַטֶּבַח יוּבָל. לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפָּה".

לאחר הקמת מדינת ישראל והשלכותיה – הלוא אלו דברים שיש בהם עזות מצח, כפירה בטובה וכזבים גמורים.

אמנם תפילת תחנון חיונית לסדר התפילה, אך יש מקום להחליף את פסוקי תחנוני הגלות, בתחנוני עם היושב בארצו כמו למשל: "פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִיַּד בְּנֵי נֵכָר אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר" (תהלים קמד, יט), "הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי ה' אֵלֶיךָ כִסִּתִי" (שם קמג, ט), "לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ" (שם פ, ג).

אפשר לבטא את הכרת הטוב בהוספת "מזמור לתודה" לתפילת קבלת שבת בנוסחים האשכנזיים. לפי חלק מנוסחי הספרדים הוא מופיע שם במקומו הראוי, ותוספת זו מהווה לפיכך גישור ואיחוד לתפילות כל ישראל.

במפגש בית המדרש של רבני ורבניות בית הלל הועלו הנהגות אישיות והצעות של המשתתפים. למשל תוספת מזמור תהילים קכ"ו", שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים", בסיום התפילה בכל יום חול. היו שסיפרו כי בברכת החודש הם מוסיפים לנוסח המקובל מילים המבטאות את מצבנו המשתנה. למשל: "מִי שֶׁעָשָֹה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ וְגָאַלנו מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת. הוּא (יִגְאַל אוֹתָנוּ) יַשְׁלִים גְּאֻלּתֵנוּ בְּקָרוֹב."

סיכום

אכן, נראה כי המפגש בין הנפש המתפללת למציאות המשתנה מוליד ומייצר תנועה רחבה וקשת תגובות מגוונת. עולה מהמקורות כי רוחה של התפילה עצמה מעודדת את התאמתה למציאות ולא את ניתוקה ממנה, כמצוות אנשים מלומדה. השינוי המשמעותי שעבר על העם היהודי בדורות האחרונים הוא ללא ספק שינוי מעין אלו המצריכים ומחייבים את תגובת האדם, הקהילה והעם – ותפילה היא אחד האפיקים המרכזיים לביטוי זה. אנו מקווים כי במאמר קצר זה הצלחנו לפתוח צוהר לעמדות, גישות והצעות לביטויי גאולה בתפילת הקבע.

למאמר המלא של ארגון רבני בית הלל.

[1] רבי שמואל דוד לוצאטו במבואו למחזור בני רומא. עמדת המחקר על גיבוש מוסד התפילה דומה לגישה זו. ראו למשל: עזרא פליישר, תפילה ומנהגי תפילה ארץ־ישראליים בתקופת הגניזה (תשמ"ח), עמ' 14.
[2] וגם על פי מחקר נוסחי התפילה, המזהה שינויים בנוסחן של תפילות וברכות לאורך כל ההיסטוריה. ראו למשל: עזרא פליישר, תפילות הקבע בישראל בהתהוותן ובהתגבשותן (תשע"ב), עמ' 245–276 ועוד.
[3] יומא סט, ב.
[4] לתפילת מוסף ראו הרב חיים אלעזר שפירא, שו"ת מנחת אלעזר, א, סג. למניין שנות החורבן ראו שו"ת זכרון יוסף, אורח חיים, יד. לעניין "קוממיות בארצנו", ראו הרב בצלאל דבליצקי, "תשובת מהר"ם 'ן חביב בעניין נוסח התפילה", ישורון יד (תשס"ד), עמ' עט–פא.
[5] על הנוסחים השונים ניתן לקרוא במאמרה של יעל לוין כ"ץ, "נוסח תפילת 'נחם'", תחומין כא (תשס"א), עמ' 71–90.
[6] הרב עובדיה יוסף, יחוה דעת א, מג.
[7] הרב חיים דוד הלוי, עשה לך רב, א, יד.
[8] בספרו "דת ומדינה" (תשכ"ט).
[9] פיוטים הנאמרים בשירת הבקשות ובתפלות בימי מועד חוברו בעקבות ישועות ה' בתקומת מדינת ישראל. למשל: ר' דוד בוזגלו, "מזמור לדוד" (תשנ"א), "אך בך מולדתי", עמ' לג ועוד, פיוטי יום העצמאות של רבי משה שהרבני (בבל) שמובאים באתר ספריית רמב"ם; הרב יוסף משאש, נר מצווה (תש"ס), עמ' קעו, פיוטי יום העצמאות של רב קהילת טורינו, הרב מנחם עמנואל הרטום, ועוד.