תורה שבעל פה (תושב"ע)

התורה שבעל פה היא מכלול המדרשים, פירושים, הסברים, הלכות הנהגות ודינים שאינם כתובים או מופיעים במפורש בתורה שבכתב, קרי המקרא, הנביאים והכתובים, ושהועברו במסורת על פה מדור לדור.

התורה שבעל פה מתחלקת לשני ענפים ראשיים: "הלכה", הכוללת את כללי ההתנהגות הדתית והחברתית המנחים את היהודי בכל תחומי החיים; ו"אגדה", המכילה פירושים מוסריים, פילוסופיים והיסטוריים על המקרא, מתוך מטרה להעמיק ולהרחיב את הבנתו ומשמעותו. האגדה וההלכה יחדיו משקפות את רוח היהדות, הן בממד האמוני והן בממד החברתי־היסטורי, ומאפשרות חיים יהודיים מלאים ומשמעותיים בכל דור ודור. במהלך הדורות, התורה שבעל פה הועלתה על הכתב, הרחיבה את גבולותיה וכללה גם את התלמודים – הבבלי והירושלמי, מדרשי הלכה ואגדה, וספרות רבנית נוספת. כיום מקובל להתייחס למכלול הקשת הרחבה של מקצועות היהדות מלבד התנ"ך כתורה שבעל פה ולראות אותה כמשקפת את התפתחות והתגוונות החשיבה היהודית דרך הדורות.

בין הקבצים היסודיים המרכיבים את התורה שבעל פה אנו מוצאים את:

א. המשנה – היא אוסף חוקים, אמונות יסוד, הנחיות ומחלוקות שנמסרו בעל פה, עד לסידורים ועריכתם על ידי ר' יהודה הנשיא בערך בשנת 220 לספירה. היא ערוכה על פי נושאים המקיפים את כל תחומי החיים, כמו : חגים ומועדים, נישואין, חקלאות, משפט ועוד.

ב. התלמודים (הבבלי והירושלמי) הם ספרים הכוללים את הדיונים שהתקיימו, עד למאה החמישית-ששית, בבתי המדרש בעקבות המשנה. התלמוד הבבלי היה ועדיין משמש כספר הלימוד העיקרי בישיבות ובבתי המדרש.

ג. מדרשי הלכה ואגדה המתעדים את דרך הלימוד של התורה שבכתב אם לשם הסקת מסקנות מעשיות, הלכה, ואם לשם הפקת רעיונות והדרכה בדרכי החיים, אגדה.