איחוד נוסחי התפילה – מכשול בלתי עביר או מציאות אפשרית?

---

א.

בעיקרם של דברים, נוסח התפילה בבסיסו שווה אצל כל עדות ישראל. יהודי ממוצא אשכנזי שייכנס לבית כנסת של יוצאי עדות המזרח, וכן להפך, אולי לא יכיר את הניגונים ומקצת פיוטים, אבל את עיקר התפילה הוא יכיר ויוכל להשתלב בה די בקלות. לבד מהבדלים מינוריים, הנוגעים לניסוח של ביטוי או משפט יחידים, חלקיה המרכזיים של התפילה, כפי שתוקנו בידי אנשי הכנסת הגדולה וחכמי בית שני ועובו לאורך הדורות הבאים, השתמרו בשווה אצל כל עדות ישראל. [1]

עיקר ההבדל שבין נוסחי התפילות השונים טמון במה שאני מכנה "הקישוטים" לתפילה – פיוטים שהוכנסו למהלך התפילה, בעיקר בחגים ומועדים, ושהעשירו אותה במליצות לשון והתייחסויות למאורעות המקום והזמן; טקסים מיוחדים שאינם חלק משגרת התפילה כמו התשליך, קריאה מיוחדת בשבת חתן וכד'; דרך ההגייה של מילות התפילה והקריאה בתורה; והעיקר הגדול – הניגונים המלווים את התפילה (ובלשון העם: "הנוּסח" של התפילה). הסיפור הבא ממחיש את חשיבותם: לפני כמה שנים, כשהתייעצתי עם רבותיי בנוגע לפרויקט "איחוד נוסחי תפילה" שנתבקשתי להיות שותף בו, אמר לי אחד מרבותיי, יוצא עדות המזרח, שהמכשול הקשה ביותר באיחוד התפילות איננו נוסח או פיוט כזה או אחר, אלא דווקא המנגינה, שעליה יהיה קשה לוותר. ככל שהעמקתי בסוגייה, נוכחתי לדעת עד כמה הוא צדק בדבריו.

דווקא "קישוטים" מעין אלה, בעיני רבים, הם עיקר חוויית התפילה, שכן הם המקום האישי שניתן לכל אדם וקהילה להביע בו את רחשי לבם ולהזדהות עם הנאמר.

   
צילום: אפרים וייצמן

הקדמה זו ממקמת את הדיון בסוגיית איחוד הנוסחים בגבולות הנכונים לו. אכן, מבחינה הלכתית טהורה, אמירת הפיוטים וביצוע המנגינות הנלווים לתפילה אינם נושקים לדיני דרבנן וודאי שלא דאורייתא. לכל היותר מדובר במנהגים, שמעמדם בהיררכיה ההלכתית אינו כה חמור.  [2] אך דווקא צד מקל זה של הבחינה ההלכתית מהווה צד מחמיר מהבחינה התרבותית. שכן, המנהג – ובמיוחד בנושא כה רגיש כמו התפילה – הוא המשקף בצורה האותנטית ביותר את דופק החיים של העדה ואנשיה, ומהווה מרכיב משמעותי בזהות האישית והקהילתית של האוחזים בו. אי לכך, לרבים יהיה קשה מאד לוותר על נוסח התפילה שלהם, גם אם מבחינה הלכתית הדבר אפשרי. כל התייחסות או הבעת עמדה בסוגיה חייבות להתחשב בכך. [3]

ב.

סוגיית השילוב שבין נוסחי תפילה שונים עלתה לא אחת בספרות ההלכתית. המניעים המרכזיים לכך היו הגירתם של אנשים יחידים ממקום שבו נהוג נוסח תפילה אחד למקום שבו נוסח תפילה אחר, או איחודן של קהילות בעלות נוסחים שונים. [4] עם התפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל, ובמיוחד עם תקומת מדינת ישראל, שבה ועלתה סוגיית שילוב נוסחי התפילה ביתר שאת. הסיבה לכך הייתה עלייתן של קהילות יהודיות שונות מרחבי העולם לארץ ישראל ומפגשן האחת עם השנייה,[5] וכן כינונן של מערכות ציבוריות (כדוגמת בתי ספר, צבא וכד'), שבהן נדרש לקבוע נוסח תפילה קבוע. כיום, סוגייה זו הולכת ונפוצה עוד יותר, הן לנוכח קהילות חדשות ומעורבות מבחינה עדתית, והן לנוכח משפחות מעורבות ממוצאים שונים, שנדרשות לשאלת נוסח התפילה המתאים להן.

אבל לא רק עניין פרקטי טמון כאן. גם מבחינה אידיאולוגית, עולה לא אחת טיעון בדבר הצורך באיחוד נוסחי התפילה לאור קיבוץ הגלויות. נוסחי התפילה השונים מקורם בגלות, ושימורם מעגן את הזהות היהודית הגלותית. השיבה לארץ ישראל, על פי טיעון זה, מחייבת תנועה הפוכה – יצירת זהות חדשה, ארץ־ישראלית, גם בסוגיית התפילה. אף זו; שימור נוסחי תפילה שונים מעוררים מחלוקות בעם ישראל והופכים את התורה לשתיים שלוש וארבע תורות. קיבוץ הגלויות ואיחוד עם ישראל קוראים לאור זאת לאיחוד גם בנוסחי התפילה וקביעת נוסחי ארץ־ישראלי אחיד לכלל היהודים.

בפועל, במשך שנים רבות, הפתרון המעשי שהונהג בשאלת המפגש שבין נוסחי התפילה השונים, בעיקר במחוזותיה של הציונות הדתית, היה לבכר את נוסח אשכנז (או הקרוב לו, נוסח "ספרד"). זהו הנוסח שבו נערכו התפילות בבתי ספר, בישיבות ובתנועות הנוער. רבים מן הספרדים לא חשו בכך בנוח (וזאת בלשון המעטה), הן בשל הנוסח שלא הכירו והן בשל תחושת ההתנשאות של יוצאי אשכנז עליהם. [6]

ודאי שאת ה"פתרון" הזה יש לדחות בשתי ידיים. תנועת ביטול כלפי מסורות מפוארות של מאות ואלפי שנים היא מעשה שאינו מוסרי וגם לא חכם. יש למגר כל תחושה של התנשאות תרבותית ולחבק הזדמנות להכיר אוצרות תרבות יהודית עשירים של יוצאי העדות האחרות.

פתרון אחר הוצע בצבא בשנת 1963 בידי הרב הראשי הראשון לצה"ל, האלוף הרב שלמה גורן. הרב גורן קבע נוסח אחיד לחיילי צה"ל, שבו הודפסו כלל הסידורים בצבא. ואולם, בפועל, נוסח אחיד זה לא התקבל בציבור הרחב. הוא לא התרחב מעבר לגבולות הצבא, ואף בקרב חיילי צה"ל כבר אין מי שמשתמש בו היום. כפי הנראה, הסיבה המרכזית לכך היא שנוסח זה לא באמת שילב בין הנוסחים אלא ביכר את נוסח 'ספרד', שהונהג על ידי החסידים והיה קיים זה מכבר, ולא באמת יצר נוסח משולב, ארץ־ישראלי, חדש. [7]

הרב שלמה גורן

ג.

הספרות ההלכתית עסקה בשאלת המפגש בין נוסחי התפילה השונים מכמה כיוונים וזוויות, בהתאם לשאלות השונות שצצו ועלו בקרב הציבור. מכלל דברי הפוסקים ניתן להצביע על שתי גישות מרכזיות מנוגדות בעניין זה: 'הגישה המאחדת' לעומת 'הגישה המשמרת', כשעליהן נוספת גישה שלישית, הרווחת יותר אצל פוסקי הציונות הדתית המאוחרים, שאותה אכנה 'הגישה הפלורליסטית'.

הגישה המאחדת גורסת שבמפגש האינטרסים בין שימור נוסחי התפילה ובין חשיבות אחדות הקהילה ועם ישראל, יש לבכר את הרכיב האחרון על הראשון. בגישה זו צעד, למשל, הרב בצמ"ח עוזיאל, שקבע שכל קהילה חייבת להתנהל על פי נוסח קבוע ואחיד, ואין להנהיג נוסחים שונים בקהילה אחת:

ומזה נלמד במכל שכן שאסור לנהוג מנהגים שונים בתפלות ומעשה המצוה בבית הכנסת אחד... שאסור לכל הדעות משום לא תתגודדו,[8] וקרוב הדבר לומר שיש בזה משום מצוה הבאה בעבירה וכמו שכן העלה להלכה ב'פאת השלחן' שבני אדם יחידים אשכנזים כשמתפללים בביהכנ"ס הספרדים וכן להיפך אסור להם לשנות מנוסח הצבור. [9]

על פי גישה זו, כל מקום מעורב צריך לקבוע לעצמו נוסח אחיד, שכולם ינהגו על פיו בכל התפילות. את הנוסח הזה ניתן לקבוע על פי נוסח המייסדים או על פי רוב הקהל, אבל העיקרון חייב להישמר: קהילה אחת חייבת להתפלל בנוסח מקובל אחד וקבוע. [10]

הגישה הנגדית, המשמרת, סוברת שלמנהג האבות יתרון על פני שיקולים של אחדות הקהילה, ועל כן כל אדם צריך לשמר את הנוסח שקיבל מאבותיו. גישה זו מסתמכת על המובא בכתבי האר"י, שישנם י"ב שערים בשמים כנגד שבטי ישראל וכנגדם קיימים נוסחי התפילה השונים, ואי לכך, אין אדם רשאי לשנות מהנוסח שקיבל מאבותיו. גישה זו התקבלה הן על ידי פוסקי הלכה ספרדיים והן על ידי פוסקים אשכנזיים. [11]

בגישה זו צעד הראי"ה קוק, למשל, שניהל מחלוקת פומבית עם הרב עוזיאל בשאלת שינוי הגיית מילות התפילה והקריאה בתורה, וקבע שמלכתחילה אין אדם יוצא חובתו בהגייה שלא כפי נוסח עדתו. [12] גם הרב עובדיה יוסף הפגין גישה עקרונית דומה, כשפסק שספרדים אינם רשאים לשנות את נוסחם לנוסח אשכנז, גם כאשר הם מתפללים בקרב אשכנזים. [13]

הרב אברהם יצחק הכהן קוק

הרב בן ציון מאיר חי עוזאיל

בפועל, אם מתבוננים אנו על הנעשה בציבור הרחב, ניתן לראות כי גישה זו, המשמרת, היא שהתקבלה הלכה למעשה. אנשים כיום משמרים את נוסח התפילה שלהם גם בעודם מתפללים במקומות עם נוסח אחר (הדבר בולט במיוחד באמירת הקדיש, שם ניתן לשמוע את הנוסחים השונים נאמרים בקול). בכך, לא נפגע כבודה של אף מסורת, אבל יחד עם זאת האתגר הכרוך במפגש בין המסורות לא נפתר. סוף סוף, הן מבחינה אידיאולוגית והן מבחינה מעשית, עולה הצורך לשלב ביניהן.

ד.

הגישה השלישית שהוצעה בדברי הפוסקים, ושלדעתי מהווה את הפתרון ההולם ביותר לאתגרי ימינו, מסתמכת אף היא על העיקרון שיש לתת ביטוי לכל נוסחי התפילה של העדות השונות, אך מסקנתה שונה מן הגישה המשמרת. במקום לטעון שקיומם של י"ב שערים בשמים אוסר על אדם לשנות מנוסח אבותיו, גישה זו טוענת שאדרבה, תפיסה זו מאפשרת לכל אדם לצאת ידי חובתו בכל נוסח שהוא. זו גישה, שאותה אני מכנה "פלורליסטית", באשר היא מכירה בלגיטימיות של כל נוסח ביחס לכל אדם. היא מעודדת ריבוי נוסחים ולא דורשת לבטל האחד מפני השני, אך בד בבד משמרת את יסוד האחדות, שכן היא אינה מקבעת את האדם לנוסח אחד, אלא מאפשרת לו להשתתף במגוון נוסחים.[14]

גישה זו משתקפת בכמה הצעות שהציעו פוסקי הלכה ציוניים דתיים מאוחרים לשילוב נוסחי התפילה בקהילה אחת, כמו למשל:

א. הרב אליעזר מלמד פוסק לקבוע את נוסח התפילה על פי החזן. "אם החזן ספרדי, יתפלל בנוסח ספרדי. ואם אשכנזי, יתפלל בנוסח אשכנז. ויש מקומות שאפילו אם החזן תימני, למרות שהגייתו שונה מאוד מהמקובל, הוא מתפלל כדרכו בהגייה תימנית. וכיוון שכל המנהגים כשרים ומוכרים לכל, אין בזה חשש 'לא תתגודדו', ואין הדבר עלול לגרום למחלוקת".[15] במקרה כזה, נוסח התפילה בבית הכנסת איננו קבוע אלא משתנה, כאשר כולם שותפים בכל נוסח שמתפלל בו החזן.

ב. הרב נחום אליעזר רבינוביץ' הורה בישיבה שבראשה הוא עומד לחלק את תפילות הימים הנוראים, פעם לפי נוסח עדות המזרח ופעם לפי נוסח אשכנז. בדרך זו יוצא שכל הקהילה מתפללת חלק מהתפילות בנוסח עדות המזרח וחלק בנוסח אשכנז, אלו יוצאים ידי חובה באלו. את הגישה הזו אימצו כמה קהילות ברחבי הארץ.[16]

ג. הרבנים שמואל שפירא ואבי גיסר הוציאו לפני כמה שנים נוסח משולב לאמירת סליחות, שאומץ בקרב קהילות וישיבות שונות. בנוסח זה    ממוזגים יחד פיוטים מסליחות נוסח אשכנז וסליחות נוסח עדות המזרח. נבחרו לנוסח משולב זה הפיוטים המקובלים, היפים והברורים משני הנוסחים, וכך נוצר נוסח אחד, המאגד את הטוב משני נוסחי התפילה המרכזיים.[17] בכיוון דומה עלו בכמה קהילות ברחבי הארץ יוזמות מקומיות לערוך תפילה משולבת שכזו גם בתפילות ימים נוראים, אולם היוזמה טרם התגבשה לידי נוסח מקובל. יש לציין שהרב נחום אליעזר רבינוביץ' עודד מפעלים מעין אלו, מתוך הכרה, שבדורות האחרונים גם כך הושמטו פיוטים רבים מנוסח התפילה ורק חלקם נבחר להיאמר.[18]

כאמור, המשותף לגישות הללו הוא שהן מכירות בלגיטימיות של כל נוסח תפילה. המיוחד בתפיסה שכזו הוא שהיא מצד אחד נותנת את הכבוד לכל נוסח ולא מנסה לבטלו, ומצד משני משמרת את ערך האחדות בכך שכל ציבור המתפללים מכיר כל נוסח ואף מתפלל בו בפועל. דעתי היא כי גישה זו היא התפיסה העקרונית שיש לאמץ כאשר אנו מעלים לדיון את שאלת איחוד נוסחי התפילה בקהילה או במשפחה.

כיצד הדבר ייעשה בפועל – האם ינהגו על פי נוסח החזן, יחלקו את התפילות או יבנו נוסח משולב – שאלה זו היא פחות חשובה. אי אפשר להורות הלכה פסוקה בעניין, שהרי מרגע שנטען שכל אדם יוצא בכל נוסח שהוא, הקונסטלציה שבה הוא ייפגש עם נוסחי התפילה השונים כבר איננה משנה. מבחינה הלכתית האדם יצא ידי חובתו. על כן מדובר בעניין שעל הקהילה או המשפחה להכריע בעצמן ולעצמן. הן אשר יודעות את האופי שלהן, את הרכב האנשים המיוחד להן ואת הסגנון המתאים להן. יעשו הן חושבים כיצד ישלבו בין הנוסחים, יאמצו רעיונות מבחוץ (שאת חלקם סקרנו פה) או ימציאו בעצמם, וכך ינהלו את תפילתן בדרכן שלהן.

תפקידם של פוסקי ההלכה והמנהיגים הרוחניים בהקשר זה איננו אפוא לקבוע את המתווה המדויק לשילוב הנוסחים לציבור הרחב, אלא לכונן את היסודות הקונספטואליים שעליהם הוא מבוסס. ראשית, עליהם לשלול את העמדה שלפיה יש לנוסח אחד יתרון על פני נוסח אחר. במקום להציב חסמים בין עדות ישראל עליהם להורידם ולהעמיק את התודעה שכל אדם יוצא ידי חובתו בכל נוסח תפילה שהוא. זהו המסר המרכזי של אחדות ישראל. שנית, עליהם לעודד בכל דרך שהיא חשיפה מרבית לשלל הנוסחים והמסורות המקובלים בעם ישראל. חשוב שתלמידים במערכת החינוך ומתפללים בקהילות ישראל יכירו את כלל נוסחי התפילה והמנהגים של כלל העדות. יהדות אשכנז לא יכולה להיות מנוכרת ליהדות ספרד ולהפך. יהדות אחת היא. במקום אפוא לשאוף לאחידות הלכתית ותרבותית שתדיר חלקים חשובים מעם ישראל ממנה, יש לשאוף לאחדות אמתית אשר תושג מצירוף כל המסורות לסל אחד ומתן אוטונומיה ליחידים ולקהילות לקבוע בגבולותיו את דרכם.[19]

הרב ד"ר עידו פכטר, רב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה, מרצה וכותב בבמות שונות, חוקר עולמה של האורתודוקסיה המודרנית.

[1] הרב יחיאל מיכל אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים סח, ג.
[2] חסידי אשכנז בימי הביניים הקפידו לשמר את נוסח התפילה בלא שום שינוי, לפי שהעניקו משמעות למניין האותיות בטקסט הליטורגי. ראו על כך למשל אצל ר' יעקב בן אשר, ספר הטורים, אורח חיים, סוף סימן קיג. בניגוד לכך, חכמי ספרד באותה התקופה לא ראו במניין האותיות דבר בעל משמעות, ועל כן היו גמישים יותר ביחס לנוסח. ראו למשל בספר אבודרהם, עמ' קה. ואולם, אותה קפדנות אשכנזית ביחס לנוסח התפילה השתנתה בתקופת האחרונים. ראו שו"ת חתם סופר אורח חיים, סימן טו, ועדותו שם על רבו, הרב נתן אדלר, שזנח את נוסח אשכנז ואימץ את נוסח האר"י.
[3] ראוי בהקשר זה להביא מדבריו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ' המופנים לרבני קהילות העוסקים בשאלת מיזוג מנהגים: "צריך המרא דאתרא להתנהל בחכמת החיים ובמתינות ויישוב הדת, להבחין מה לרחק ומה לקרב. יש לזכור שההרגל הוא כוח מייצב בנפשו של האדם, אשר על כן קשה מאד לשנות מן המנהג שהורגל בו, ואפילו תלמידי חכמים המבינים שאין לתת את תורתו של כל אחד בידו, מכל מקום קשה להם מאד להשליך אחר גוום מנהג אבותיהם" (שו"ת שיח נחום, סימן פו).
[4] ראו למשל שו"ת חתם סופר חלק ה', השמטות סימן קפח.
[5] מציאות זו רווחה גם בארה"ב, שאליה היגרו מיליוני יהודים החל משלהי המאה ה־19 ובמהלך המאה ה־20. לביטוי לתופעה ייחודית זו בקרב יהודי ארה"ב ראו הרב משה פיינשטיין, אגרות משה חלק ד, סימן לג.
[6] ראו בעניין זה את עדותו של הרב רמי ברכיהו, במאמרו "לאחד בין הנוסחים" באתר "ישיבה".
[7] יש שטענו שהרב גורן לא באמת ביקש לגבש נוסח חדש מאוחד, אלא עשה זאת רק מפני שלא ניתן היה להדפיס סידורים בנוסחים השונים. ראו הרב שלמה אבינר, שו"ת שאילת שלמה, חלק ב, סימן ט. ואולם, נראה שנוסח פקודת המטכ"ל שחיבר הרב גורן בעניין מלמדת שברקע מפעלו עמד עניין אידיאולוגי גרֵדא. על פי סעיף 20 שבפקודת המטכ"ל בנושא אסור היה לקיים מניינים נפרדים גם כאשר החיילים מעוניינים בכך. הסיבה לכך היא "שחיילי צה"ל צריכים להראות דוגמה למיזוג גלויות גם בשטח של ניהול תפילות אחידות בין כל בני העדות".  יש לציין שכיום פקודת המטכ"ל עודכנה, ומאפשרת תפילה בכל נוסח על פי רצון הציבור.
[8]על פי התלמוד במסכת יבמות (יד, ע"א) איסור 'לא תתגודדו' אוסר על בני ישראל להיעשות "אגודות אגודות", קרי לנהוג בדינים או מנהגים שונים במקום אחד. על גבולות וממדי האיסור ישנן מספר מחלוקות בתלמוד ובספרות הראשונים.
[9] שו"ת משפטי עוזיאל ד, עניינים כלליים, סימן א. בתשובה זו הרב עוזיאל מביע את שאיפתו כי בכלל תבוטל החלוקה בין אשכנזים וספרדים ועם ישראל ייעשה אגודה אחת בעבודת ה' שלו. ראו שם בהרחבה. לקביעה ללכת על פי הרוב שותף גם הרב משה פיינשטין, ראו שו"ת אגרות משה ד, לד.
[10] ראו משפטי עוזיאל א, סימן א, שם הוא פוסק שאין מניעה שאדם יצא ידי חובה בתפילה בנוסח ובהגייה של עדה אחרת.
[11] ראו מגן אברהם על אורח חיים סימן סח.
[12] אורח משפט, אורח חיים, סימן יז. תשובתו לרב עוזיאל מובאת שם, סימן יח.
[13] לא זו בלבד, אלא שלשיטתו נוסח הספרדים הוא הנוסח הנכון יותר. ראו שו"ת יחוה דעת ג, ו; ובהערה שם לגבי ספרדי שאומר קדושה במניין אשכנזי; וכן שו"ת יביע אומר ו, אורח חיים, סימן י. יש לציין שאת אותה דבקות בנוסח אבות אין הרב עובדיה מפגין ביחס לנוסח אשכנז, ולדעתו יכול אשכנזי להתפלל בנוסח ספרדי. גישה זו מציגה בפנינו היפוך מאלף. בעוד שבימי הביניים, ראו האשכנזים בנוסח שלהם את הנוסח הנכון הבלעדי ואילו הספרדים הפגינו סובלנות ביחס לשאר הנוסחים, כפי שראינו לעיל (הע' 3), אצל האחרונים הגלגל התהפך: הספרדים רואים בנוסח שלהם את הנוסח הנכון, עד שלדעתם גם יוצאי אשכנז יכולים להמיר את נוסחם אליו. מדבריו של הרב עובדיה עולה שמלכתחילה ראוי היה להנהיג בבתי ספר ממלכתיים את נוסח התפילה הספרדי, מה שמעלה את השאלה האם דברי הביקורת שהובאו למעלה מפי הרב ברכיהו לגבי השתלטות נוסח אשכנז לא היה עולים במקרה כזה מיוצאי עדת אשכנז. לסיכום גישתו של הרב עובדיה יוסף בעניין, ראו הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף, תפילה, עמ' שצט–תט.
[14] ראו לדוגמה אצל הרב יעקב אריאל, שו"ת אהלה של תורה ב, סימן א, המצדד שאין מניעה הלכתית להוסיף פיוטים ולשנות מנגינות במקום שהציבור מקבל זאת.
[15] הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה תפילה, פרק ו, ט.
[16] ראו למשל בדברי הרב רמי ברכיהו, לעיל הע' 7.
[17] ראו על כך הרב שמואל שפירא, סליחות ארץ ישראל לימים נוראים, צהר לח (התשע"א), עמ' 47–60.
[18] הרב נחום אליעזר רבינוביץ', שו"ת שיח נחום, סימן פז.
[19] כן פסק בעניין זה הרב נחום אליעזר רבינוביץ': "מן הראוי לנסות לתת ביטוי למנהגים השונים עד כמה שאפשר, כל שאין בהם חשש איסור, ובכך במשך הזמן יווצר מנהג מקומוי חדש שיש בו מן הניחוחות של רוב המנהגים שירשו התושבים מאבותיהם בכל קצוי תבל" (שו"ת שיח נחום, סימן פו).​