מדריך לפדיון הבן

מדריך לפדיון הבן

פדיון הבן הוא טקס שחוגגים לבן בכור בהיותו בן שלושים ואחד ימים. הטקס נעשה על ידי תשלום של חמישה מטבעות כסף טהור, הנקראים "סלעים", לאדם שהוא כהן.

מקורו של טקס פדיון הבן בתפיסת המקרא את הבנים הבכורים כשייכים לאלוהים: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות יג, ב).

על פי המסופר במקרא, הוטלו עשר המכות על מצרים כדי לשכנע את פרעה לאפשר לבני ישראל לצאת אל המדבר. במכה העשירית, מכת בכורות, נפגעו רק בכורי מצרים בעוד בכורי ישראל נשארו ללא פגע. בתודה על הצלתם, הם היו צריכים לעסוק כל חייהם בעבודת האל, אך לאחר חטא העגל הם הוחלפו על ידי הכהנים והלווים, תמורת פדיונם בכסף:

"וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶש" (במדבר יח, טו–טז).

הסבר נוסף למעמדם של הבכורים ולציווי לפדותם נוגע לכך שלפי האמונה היהודית, הטבע כולו נברא, מתפתח ומתקיים ברצון האל, ולפיכך שייך לו. המסורת היהודית ביטאה הכרה זו באמצעות המנהג להקדיש לאל את ביכורי היצירה האנושית: ביכורי פֵּרות ויבול היו מובאים בחג השבועות אל בית המקדש, בכורי בהמות הוקדשו לאל, ואף הבנים הבכורים צריכים היו לעסוק בעבודת הקודש. עריכת הטקס לבכור בגיל חודש היא דרך סמלית לפדותו ולהחזירו לרשות הוריו.

טקס הפדיון אינו נעשה בכל הבכורים. צריך לפדות את הבן על פי הקטגוריות שלהלן:

  • רק בנים נפדים בטקס הפדיון.
  • רק בכורים נפדים (אם לילד אחות גדולה ממנו – הוא לא ייפדה, משום שהוא אינו "פטר רחם", כלומר ראשון ברחם).
  • אם היה לאם היריון קודם שהסתיים בהפלה או בלידת מת – אין פודים בן שבא אחריהם, היות שאינו פטר רחם. הפלה בשבועות הראשונים של ההיריון אינה נחשבת לצורך זה. רק אם ההפלה אירעה לאחר ארבעים ימי היריון (שבוע שביעי + 5 ימים), לא ייערך בדרך כלל פדיון (יש הנוהגים לספור שלושה חודשים ולא 40 יום, ולקיים את הטקס ללא ברכה).
  • רק בן בכור שנולד בלידה רגילה נפדה, ואין פודים בן שנולד בניתוח קיסרי.
    ילד שהוא בכור לאמו ולא לאביו – ייפדה, אך להפך – לא.
    בן לאם יהודייה ולאב שאינו יהודי – ייפדה, אך להפך – לא.
  • בנים בכורים במשפחת כהנים או לוויים, בין מצד האב ובין מצד האם, אינם נפדים. לעומת זאת כהן שנשא גרושה או גיורת – צריך לפדות את בנו.

לפי המסורת היהודית, פדיון הבן הוא עניינו של אבי התינוק ולא של אמו. לכן בהיעדר אב, בדרך כלל לא ייערך פדיון עד שהילד יהיה לבוגר ויפדה את עצמו. במקרים חריגים, אם ירצו האם או בן משפחה אחר לערוך את הטקס – הם יוכלו לעשות כן, אך לא במתכונת הרגילה. אם לא נפדה הבן בינקותו – כשיגיע לגיל בר מצוה יצטרך, לפי המסורת, לפדות את עצמו.

את טקס הפדיון עורכים לאחר שנסתיימו שלושים יממות שלמות משעת הלידה, כלומר ביום השלושים ואחד לחיי הבן (על פי התאריך העברי. אם נולד התינוק לאחר שקיעת השמש, יחושב היום הראשון של לידתו לפי התאריך העברי של היום שלמחרת). גיל הפדיון קשור בתפיסה שנשקפת סכנה לחיי התינוק עד שחולפים שלושים הימים הראשונים ללידתו, ורק אז הוא הופך לאדם בר־קיימא.

ברוב קהילות ישראל נהוג לערוך את הטקס בשעות היום, אם כי ניתן (וכך נוהגים התימנים) לעורכו גם לאחר שקיעת החמה. אם חל יום השלושים ואחד בשבת או בחג (לא כולל חול המועד) – פודים במוצאי היום או ביום שלמחרת. גם אם מסיבות רפואיות נדחתה ברית המילה ולא נערכה עד מלאת שלושים לתינוק – עורכים את טקס הפדיון במועדו.

הורים יכולים לפדות את בנם בזמן מאוחר יותר אם לא פדו אותו במועד. אף שמקובל לבצע את הטקס ביום הראשון שבו אפשר לעשות זאת, הרי שהמנהג ממשיך ומתקיים עד שיתבצע, והתפיסה היא כי מוטב מאוחר מלעולם לא. את טקס פדיון הבן ניתן לקיים בנוכחות בני המשפחה והכהן בלבד, אך נהוג לערכו ברוב עם או לפחות בנוכחות מניין.

אפשר להזמין לביצוע הטקס כל גבר שהוא ממשפחת כהנים. הכהן שעורך את הטקס יכול להיות ידיד או קרוב, והוא יכול להיות אדם זר למשפחה. בדרך כלל משפחות מעדיפות להזמין כהן הקרוב להן, ולכבד אותו בביצוע הטקס ובקבלת ה"סלעים" (מטבעות הכסף).

משפחות כהנים ניתן לזהות על פי שמות משפחה, כמו כהן, כאהן, כהנא, אזולאי, מזא"ה, כ"ץ. אך יש לשים לב: לא כל אדם ששם משפחתו "כהן" הוא בהכרח כהן, ולא כל כהן נושא בהכרח שם משפחה המעיד על כך. בדרך כלל האדם עצמו יודע אם הוא בן למשפחת כהנים או ששם משפחתו הוא מקרי (כהונה עוברת בירושה רק מאב לבן, ולא מאם לבן או מאב לבתו). אם בני המשפחה אינם מכירים אישית כהן, הם יכולים לפנות לבתי הכנסת באזור מגוריהם ולבקש מן הרב, מן הגבאי או מבאי בית הכנסת להפנות אליהם כהן. הכהנים הם דמויות מוכרות בבית הכנסת מאחר שיש להם תפקידים מוגדרים בתפילה.

התינוק הבכור נפדה תמורת חמישה שקלי כסף שאביו נותן לכהן. שקל כסף אינו שקל המשמש בשוק הישראלי של היום, אלא מטבע עשוי כסף טהור שנהגו להשתמש בו בעם ישראל בתקופות עתיקות, והוא נקרא "סלע". משקלו של כל סלע הוא לפחות עשרים גרם כסף טהור.

המנהג המקובל הוא להשתמש במטבעות כסף טהור שעליהם עיטור וכתובת מיוחדים לכבוד הפדיון. מדינת ישראל מנפיקה אותם במיוחד לצורך הטקס, ואפשר להשיגם בחברה הממשלתית למדליות ולמטבעות. בחנויות לחפצי קודש אפשר לקנות במחירים זולים יותר סטים מהודרים קצת פחות אבל נאים ביותר, ושגם עליהם טבועים עיטור וכתובת.

למעשה ניתן לפדות את התינוק גם ללא מטבעות מיוחדים, אלא בכל דבר העשוי כסף טהור והוא בעל אותו ערך לפחות, כמו גביעים או פמוטי כסף (במרוקו נהגו להשתמש בצמידי כסף וזהב). לא ניתן להשתמש בשטרות כסף, בשיקים, בניירות ערך כלשהם או בשווה ערך בנדל"ן. ערך הפדיון תלוי במחירו של כסף טהור, ואפשר לקבוע אותו בשתי שיטות: השיטה המחמירה קובעת אותו על פי המחיר הסופי שהלקוח משלם בחנות עבור מטבעות לפדיון (מאה גרם כסף טהור, בתוספת עמלות ומע"מ), ובשיטה המקלה הוא נקבע על פי המחיר הסיטוני המשמש בין הסוחרים.

על מנת לחשב השווי העדכני, יש להכפיל 100 גרם כסף טהור, שהם 3.21507 אונקיות כסף, במחיר הסיטוני לאונקיית כסף על פי מדד הכסף המעודכן. את הערך המתקבל יש להמיר מדולרים לשקלים על פי השער היציג.

ישנם כהנים המוזמנים לעתים קרובות לטקסי פדיון הבן, וברשותם סט של מטבעות לפדיון. כהנים אלו נוהגים למכור להורים את המטבעות לשימוש במהלך הטקס ובכך לחסוך מהם את הטרחה שברכישתם. במקרה זה אין חשיבות למחיר שמשלמים ההורים עבור הסלעים, והכהן אף יכול להעניק אותם להם במתנה, שכן הפדיון עצמו מתבצע באמצעות הסלעים, העשויים מאה גרם כסף טהור.

כסף הפדיון ניתן לכהן במתנה גמורה, שלא על מנת לקבלו בחזרה, והכהן רשאי לעשות בו כרצונו. במקרים רבים, לאחר שקיבל הכהן את המטבעות, הוא נותן אותם להורים בחזרה, כמתנה ממנו וכמזכרת מן הטקס, אולם יש לזכור כי ברגע שניתן הפדיון, אין לבקש מן הכהן להחזירו. המטבעות הם עכשיו רכושו, והבחירה מה לעשות עמם היא שלו.

נהוג לקשט את בגדיו של התינוק בתכשיטי כסף וזהב לכבוד האירוע, אך מקובל שלא לקנות תכשיטים חדשים. הבאים לאירוע מסירים מתכשיטיהם ועונדים אותם על בגדי התינוק עד לאחר הפדיון, כדי שלא יהיה הבדל בין תינוק שהוריו בעלי אמצעים לבין תינוק שידם של הוריו אינה משגת.

טקס הפדיון משולב בסעודה חגיגית. בעדות המזרח נהוג לערוך קודם כול את הטקס ולאחר מכן את הסעודה. בקהילות אשכנז נהוג לפתוח את האירוע בבציעת לחם או חלה ואכילתם (בדרך כלל הכבוד לבצוע ולברך ניתן לכהן) ולאחר מכן מתחיל טקס הפדיון עצמו.

להלן שלושת הנוסחים העיקריים לטקס (במסורות שונות יש מוסיפים קטעי תפילה ופיוטים נוספים):

לפדיון הבן בנוסח הספרדיםלפדיון הבן בנוסח האשכנזים | לפדיון הבן בנוסח התימנים