כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
פדיון הבן הוא טקס שחוגגים לבן בכור בהיותו בן שלושים ואחד ימים. הטקס נעשה על ידי תשלום של חמישה מטבעות כסף טהור, הנקראים "סלעים", לאדם שהוא כהן.
מקורו של טקס פדיון הבן בתפיסת המקרא את הבנים הבכורים כשייכים לאלוהים: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות יג, ב).
על פי המסופר במקרא, הוטלו עשר המכות על מצרים כדי לשכנע את פרעה לאפשר לבני ישראל לצאת אל המדבר. במכה העשירית, מכת בכורות, נפגעו רק בכורי מצרים בעוד בכורי ישראל נשארו ללא פגע. בתודה על הצלתם, הם היו צריכים לעסוק כל חייהם בעבודת האל, אך לאחר חטא העגל הם הוחלפו על ידי הכהנים והלווים, תמורת פדיונם בכסף:
"וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶש" (במדבר יח, טו–טז).
הסבר נוסף למעמדם של הבכורים ולציווי לפדותם נוגע לכך שלפי האמונה היהודית, הטבע כולו נברא, מתפתח ומתקיים ברצון האל, ולפיכך שייך לו. המסורת היהודית ביטאה הכרה זו באמצעות המנהג להקדיש לאל את ביכורי היצירה האנושית: ביכורי פֵּרות ויבול היו מובאים בחג השבועות אל בית המקדש, בכורי בהמות הוקדשו לאל, ואף הבנים הבכורים צריכים היו לעסוק בעבודת הקודש. עריכת הטקס לבכור בגיל חודש היא דרך סמלית לפדותו ולהחזירו לרשות הוריו.