ונשנה תוקף

שי זרחי

על סופיותו של האדם ועל החוט הדק מן הדק המפריד בין חיים למוות, בטור המבקש – ולוּ רק פעם אחת – לשנות את תֹקֶף היום.

ונתנה תוקף – מילים וביצועים

"וְּנשַׁנֶה תֹקֶף ..הַיוֹם, כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹם"

לעילוי נשמתם של יובל הולצמן ושי דנור זכרם לברכה
שנהרגו בהתרסקות מסוק חיל האוויר
בי' באלול תשס"ח בשדות גניגר שבעמק יזרעאל

ביום רביעי י' באלול תשס"ח בשעה 18:30, ישבתי עם שלוש חברותיי במרפסת ביתי שבקיבוץ גניגר, לצלם ולהקליט ברכות לראש השנה הממשמש ובא.

ההקלטה הופרעה והופסקה למשמע שני מסוקים שחלפו על פנינו כמנהג יום ביומו, ואחת החברות הסבה את תשומת לבנו ואמרה: "שמתם לב שכל יום עוברים כאן המסוקים האלה באותה השעה?"

הרמנו כולנו ראשנו לשמי הקיץ המעולפים של עמק יזרעאל ברגעי האור האחרונים של היום, ובמִפְתח הצר שבין שני עצי הדולב השכונתיים ראינו את המסוק הראשון חולף ומיד אחריו את השני. בחלוף המסוק השני בנקודת התצפית הקטנה, הבחנו כולנו, הלומי צמרמורת, איך מתפרק המדחף (פרופלור) מהגוף הצנום של המסוק וכיצד גוף המסוק מסתחרר וצולל במהירות ומתרסק על האדמה. פטריית אש ענקית עלתה מהשדה ונראתה בין סדקי השיחים ובין ענפי העצים. עוד בטרם נפל המסוק לאדמה הלמו עיניי בלבי והודיעו לי שאסון גדול מתרחש כאן.

רצנו לשדה, וכשהגענו כבר הייתה שם המולת עולם. ערבוביה של מכוניות הצלה וכיבוי אזרחיות וצבאיות ומכוניות משטרה, עשרות מכוניות של אזרחים ששבים מעבודתם, וכמעט כל חברי וילדי הקיבוץ. חוסר אונים גדול, מאין כוח לתת יד ולהציל, שׁרה בכל. האנשים שהחיזיון גייס מהם את כל רצונם הטוב, והרעיד וטלטל את לִבם, לא מצאו דרך להושיט יד ולסייע. החיים התרסקו במהירות מסחררת, ובנחרצות, כאילו כל מיתות בית דין וכל שרֵפות הגיהינום חברו יחד ומיהרו לשדה באותה השנייה המרה.

למחרת, משנודעו שמות הטייסים שקיפחו חייהם ומשנודע משהו על חייהם ומשפחותיהם (השאירו אחריהם שמונה יתומים רכים), הלב נחמץ בשנייה וביתר שאת ואינו מוצא נחמה בתוך מופע האימים השרירותי הזה.

מעצמן ומאליהן התנגנו בי מילות התפילה שמזכירות לי תמיד את החוט הדק המפריד בין חיים ומוות, חוט דק מן הדק שנעלם ממני רוב הימים, אבל מכה בעוז באותם רגעי אסון, בימים נוראים:

...אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל
כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ
וְכַחֲלוֹם יָעוּף
וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם...

והפעם, מתוך רושמו של האסון שנצרב בעיני, ראיתי מקרוב את הקסם שבצמדי המילים המהוות משל לסופיותו של האדם. המילה הראשונה שבכל צמד יש בה איזו הבטחה של חיים, והמילה השנייה מלמדת על הכיליון המפתיע, המהיר והבלתי הפיך.

החרס – המחזיק מים חיים, נשבר, ואין לו תקנה. החציר – המזון הירוק שהלחלוחית שבו מזינה, יבש והפך לקש. הציץ – הצמיחה בראשיתה, הפוטנציה המרוכזת של הצמח השלם – נובל ומקפח את הכוחות המקופלים בו. הצל – שמאפשר לפוש מעט בארץ לוהטת מחום – עובר ונעלם. הענן – שכמו החרס נושא מים חיים לאדם ולאדמה – כלה ומותיר צמא. הרוח – משיבת הנפש, המקפלת אפשרות לחיי רוח, עוברת לבלי שוב. האבק הפורח צריך היה להיות הפוך גם על פי מקורו מישעיהו ה, כד: "וּפִרְחָם כָּאָבָק יַּעֲלֶה כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת ה' צְבָאוֹת." צריך היה להיות – כפריחה – שהיא החיות בתפארתה, המתאבקת או שעפה כאבק [נראה שהמשורר הפך בזוג המילים הזה את הסדר מתוך נאמנות לדמיון משמעות הפעלים – נושבת, פורח, יעוף – וכך שינה את משמעות ה"פריחה" שבישעיהו לדבר הפורח ונעלם, והשאיר את העיקרון שבו המילה הראשונה מלאה בחיות פוטנציאלית (אבק) מקופחת]. ולבסוף, החלום, שהוא תמצית החיות בדמיונו של אדם שטרם מומשה במציאות, יעוף כלא היה ולא יזכה להתממש.

צילום באדיבות נעמה מושקין, צילום: רות זרביב-הולצמן צילום: ארנון בר
בוגרת החוג לצילום ומדיה
דיגיטלית במכללת הדסה, ירושלים

מול המשל רב־הפנים הזה, המדמה את האדם להבטחת חיות גדולה שעפה ונעלמת בטרם מימושה השלם, עומד בעוז, השלם, המתמיד לנצח – "וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם". נוצר כאן ניגוד בין פוטנציית החיים החולפת והכלה של האדם ובין השלמות והנצחיות האלוהית. ניגוד דרמטי המדגיש ביתר שאת את מהירות כיליונם של חיי האדם.

מול האין־סוף גם הרבה הוא מעט, והמעט כמעט ואיננו.

כותרת הפיוט, מתוך מחזור וורמס, באדיבות הספרייה הלאומית

המילה וּנְתַנֶּה, הפותחת את הפיוט "ונתנה תֹקף", משמשת לביטוי הפכים: "לתנות צרות וכאבים", ו"לתנות אהבה". לי נדמה שמילה זו נולדה מיללת התנים. התנים המייללים בלילה "מתנים", ולא ברור אם מתנים אהבתם או מתנים צרותיהם. הבכייה, הרחוקה, המפחידה והסודית שלהם, מצויה במילת הפתיחה של הפיוט המצמרר של ראש השנה, יום הדין המכוון לכל באי עולם – לאדם ולחיה. הבכי הקמאי של התנים ושל האדם, מבכה, כך נדמה לי, את הכיליון המהיר, השרירותי וחסר הפשר, של החיים, זה המשאיר בלב כאב גדול המסרב להתנחם.

הייתי מייחל שהמילה וּנְתַנֶּה הפותחת את הפיוט תיהפך ל"וּנשַׁנֶה" (ת' ו-ש' הן אותיות שמתחלפות, כידוע), ושנוכל לומר, ולו רק הפעם: "וְּנשַׁנֶה תֹקֶף.... הַיוֹם, כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹם".

שי זרחי, חבר קיבוץ גניגר, הוא מנהל תכנית "תהודה" למנהיגות יהודית, עורך הגדת "הצעה לסדר", ממייסדי הקהילה האזורית "ניגון-הלב" בנהלל ומנחה בה את קבלות השבת.