כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
רוק ישראלי בשנות השבעים – הרוק מתמסד
רוח שנות השישים הלכה ודעכה לה, חבורת לול עם אריק ושלום התפרקה, והקהל המקומי נחשף יותר מאי פעם לרוק העולמי, וצורך רדיו שמספק לו להיטים בזמן אמת.
הכוכבים הגדולים של הרוק הם בחלקם גיבורי הפרק הקודם, בשלים יותר, בטוחים יותר, ונהנים מסביבה מאפשרת יותר. הראשונה שבהן נקראה "כיף התקווה הטובה", להקה שהיו חברים בה בוגר השלושרים, חנן יובל, שמוליק קראוס וג'וזי כץ מהחלונות הגבוהים, זוהר לוי ממחוזות המחזות המוזיקליים של חנוך לוין, החייל המשוחרר אלי מגן ושלמה מזרחי, איש להקת הקצב - הבמה החשמלית.
הלהקה התפרקה עוד בטרם הוציאה אלבום, אך בפירוקה קמה להקה חשובה עוד יותר: לוי ומגן צירפו אליהם את כוכבת להקת הנח"ל, מירי אלוני, ואת כוכבי להקות הקצב: גבי שושן ויצחק קלפטר, ויצרו את אחרית הימים. בשנת 1972, ערב יציאת אלבומם, היה זה שוב אריק איינשטיין שלקח עליהם חסות, וצירף אותם למסע ההופעות שלו. אלבומם היחידי שנשא את שמם נכשל מסחרית, אך הפך ברבות השנים לקלאסיקה ישראלית הכוללת נכסי צאן ברזל כ"העץ הוא גבוה", "פתחי לי את הדלת", "אין מקום לשניים על עמוד חשמל" ואחרים.
עם התפרקות הלהקה, הצטרף קלפטר לחבורת רוק אחרת, בוגרת להקת הנח"ל ברובה, ששילבה שירים קלילים ומערכונים בסגנון הלהקות הצבאיות, עם מוזיקת רוק מורכבת ומתקדמת. קראו להם כוורת. בתחילה דני סנדרסון, מנהיג הלהקה התכוון לכתוב אופרת רוק עתירת נונסנס, אך לא קליטה במיוחד. אמרגן הלהקה החדש: אברהם דשא (פשנל) ייעץ לו להניח לאופרה היומרנית, ולהתמקד בשירים ובמערכונים. כך היה. "סיפורי פוגי" שיצא ב-1973 זכה להצלחה מסחררת, והיה ככל הנראה כל מה שהקהל הישראלי רצה באותה התקופה: רוק צעיר, מצחיק, עם מוזיקה חדשנית אבל גם עם זיקה ללהקות הצבאיות, ובעיקר - הרבה כיף. כוורת הגיעה בזמן לאומה הלומת הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. כוורת הוציאה שלושה אלבומים בשלוש שנים, אך היא השפיעה על הרוק הישראלי עד ימינו - כל חבריה, למעט מאיר פניגשטיין המתופף, הפכו למוזיקאים חשובים ומשפיעים עם קריירת סולו בת עשורים. במקביל לכוורת שבו לארץ שני אמנים ישראלים אחרים, לאחר שהתייאשו מלפרוץ בקריירה בינלאומית שלום חנוך שב מלונדון, ואריאל זילבר מפאריז. יחד עם מתי כספי ודני ליטני, ניסו להקים סופרגרופ, להקת על בהשראת ההרכב האמריקני "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג". כספי וליטני פרשו מהמיזם, אך חנוך ויזלבר המשיכו להיפגש ולהקליט. חברו הטוב של חנוך, שנדמה שהיה בכל צומת חשוב, אריק איינשטיין המליץ להם להיקרא בשם "תמוז". ב-1975 היוזמה בשלה. אל השניים הצטרף מאיר ישראל, המתופף בוגר להקות הקצב, ושני החיילים המשוחררים: יהודה עדר ואיתן גדרון. בהפקתו התובענית של לואי להב, שהגיע ארצה לאחר עבודה עם ברוס ספרינגסטין, יצא בשנת 1976 "סוף עונת התפוזים", אלבומה היחידי של הלהקה. הסאונד נשמע עבה ומנופח, והשירים היו ארוכים ומורכבים. קהל מעריצים קטן התאהב בסאונד החדש, אך ההופעות כשלו, והחובות תפחו. זילבר, שרצה סאונד פופי יותר פרש מהלהקה, והיא פסקה מלהתקיים לאחר אלבום אחד בלבד.
למרות הכשלון הזה, הרוק השתנה. הפופולריות של תמוז עלתה דווקא לאחר פירוקה, אלבומי הסולו שהוציאו זילבר (רוצי שמוליק) וחנוך (אדם בתוך עצמו) לאחר פירוק הלהקה הפכו ללהיטים גדולים. דני ליטני עשה חייל עם יהונתן גפן בשרשרת מופעי סאטירה מוזיקליים, יוצאי כוורת גוב וסנדרסון הקימו את גזוז המצליחה, וגם חברי הלהקה האחרים: רכטר, שמיר וקלפטר עברו אל קדמת הבמה. נראה שבשלה השעה לשלב הבא, הפסטיבלים.
בשנת 1977 כבר הצטברה מסה קריטית של צעירים אוהבי רוק. המבחן הראשון לכך הסתיים בהצלחה מסחררת בקיץ 1977 בפסטיבל נביעות הראשון, שנערך בחוף נואיבה שבסיניי. יותר מעשרת אלפים צופים נלהבים חוו לראשונה את ה"וודסטוק הישראלי". ארבע פעמים התקיים הפסטיבל בשנתיים. עתה כבר לא היה ספק: הרוק הישראלי עבר להמונים
