זכור ה' ליהודה ואפרים – על משיח הנקרא

זכור ה' ליהודים ואפרים – מילים וביצועים

זְכֹר ה' לִמְשִׁיחַ הַנִּקְרָא / אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת גּוּפוֹ כִּכְבָרָה / וְלֹא נוֹתַר חֵץ אֲשֶׁר בּוֹ לֹא יָרָה

מי הוא זה שנקרא משיח וגופו נוקב ככברה ממטר החִצים שנורו אליו? חז"ל מספרים לנו כי היה זה יאשיהו המלך. אותו מלך שקיבל את בשורת חורבן הבית הראשון מחולדה הנביאה, ובמקום לשקוע בקדרות ובייאוש הפך את הבשורה הרעה למנוף לעלייה רוחנית – ביער את העבודה הזרה מהארץ, ערך מעמד כריתת ברית (מעמד הקהל, ע"פ חז"ל), ערך סדר פסח המוני שכמוהו לא נעשה מאז ימי השופטים, עשה צדקה ומשפט.

כך מסופר עליו בתנ"ך:

כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה: כִּי אִם בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַה' בִּירוּשָׁלִָם: וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת-הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ לְמַעַן הָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן בֵּית ה': וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ (מלכים ב כג, כב–כה)

יאשיהו לא שעה לרמתם הירודה של בני עמו. כנצר לדוד המלך הוא ראה עוצמתם הגדולה של התשובה והתיקון.

הוא דרש על דורו, בעקבות מהלכי התשובה שקידם, את הפסוק הבא – "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ... וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ... וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כו, ג;ו). הרי פשוט שכשיש שלום, אין חרב מלחמה בארץ, אם כן מה צורך במילים הנוספות "וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם"? חידושן של מילים אלו הוא שאפילו חרב של שלום לא תעבור בארץ ישראל. שום קשר עם עובדי עבודה זרה לא יתקיים.

דרשה זו גרמה לו לסרב לבקשת פרעה נכה, מלך מצרים, לעבור בארצו לצורך מלחמותיו בכרכמיש. פרעה ההמום שלח לו – "מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה... וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי..." (דברי הימים ב לה, כא). רוצה לומר – אפילו איש האלוקים שלכם, ירמיה הנביא, אומר לך שתאפשר לי לעבור, ומדוע תתעלם מדבריו?

יאשיהו נותר בשלו, מול כל חטאי בני עמו מחד, ומול הנביא המבין כי דרישת הפסוק שלא בזמנה עלולה להמיט אסון על המלך, מאידך. הוא יצא לקרב חייו במגידו במטרה לחסום כניסת עובדי עבודה זרה לארץ ישראל, והובס. חז"ל מגלים לנו כי שלוש מאות חניתות ננעצו בו. המלך הצדיק התבוסס בדמו, והנביא שכה אהב אותו רכן אליו כדי לשמוע את מילותיו האחרונות: "צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי" (איכה א, יח).

פרשת חייו ומותו של המלך הצדיק והחסיד העסיקה רבות את חז"ל. בעלי האגדה דרשו שנאסף בעוון הדור. וכן דרשו עליו את הפסוק בקהלת (ט, ב):

"הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ..."- 'לַזֹּבֵחַ'. זה יאשיהו. שנאמר 'וַיִּזְבַּח יֹאשִׁיָּהוּ' (דה"ב יח, ב) 'וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ', זה אחאב, שביטל הקרבנות מעל גבי המזבח, הדא הוא דכתיב 'וַיִּזְבַּח לוֹ אַחְאָב צֹאן וּבָקָר' (שם יח, ב). זה מת בחיצים, וזה מת בחיצים..." (מדרש קהלת ועוד מקומות).

רבות ניתן ללמוד ממעשיו של יאשיהו:

אין דבר העומד כנגד התשובה – החורבן התעכב בעשרות שנים רק מפני שחזר בתשובה.
עצמאות מחשבתית - לעולם אינך משועבד למה שנראה במבט ראשון בלתי הפיך. חטאים אפשר לתקן, וגם נבואות חורבן יכולות לכלול בתוכן את השינויים לטובה
אמון מלא בעם ישראל – למרות שהעם היה נגוע בעבודה זרה, יאשיהו האמין ביכולתו של העם לקיים את הפסוק "אם בחוקותי תלכו... וחרב לא תעבור בארצכם". לא רק כוחה של תשובה מתברר כאן, אלא כוחם של ישראל. מלך שלא מאמין בעמו אינו יכול להנהיג.
לימוד תורה – בצמתים שונים מתברר כי יאשיהו היה דבק בתורה ובלימודה. סדר הפסח שערך, גניזת הארון, מלחמתו בפרעה נכה, הכול נבע מלימוד תורה. "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו".
מסירות נפש – יאשיהו חי בדור של חורבן. אמון בכל הערכים שלעיל הביא להתנגשות בלתי נמנעת עם המציאות הפשוטה של עם חוטא ומפורר, ומלכות שכוחה הבין־לאומי הולך ומתפורר. ההתנגשות הזאת הביאה אותו למעשה של מסירות נפש.

לא בכדי קונן עליו ירמיהו במגילת איכה (ד, א; כ):

אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת
רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם