עת שערי רצון – בשורתה של שרה

---

עת שערי רצון – מילים וביצועים

אחד הפיוטים המיוחדים הנאמרים בראש השנה, ואף ביום הכיפורים, במסורות הספרדיות הוא "עת שערי רצון", שבתיו נחתמים במשפט 'עוקד והנעקד והמזבח'. הפיוט, שחיבר משורר יהודי ספרדי בשם רבי יהודה בן שמואל אבן־עבאס, מתאר את עקדת יצחק.

עיון בבתי הפיוט מגלה תוספות מיוחדות על חלקה של שרה אמנו בעקדה. בעוד שבתורה, שרה איננה מוזכרת בהקשר לעקדה כלל – הפיוט מקדיש לה כמה בתים משמעותיים. נעיז ונאמר, שפיוט זה מבקש להנכיח את שרה בעקדה, ומשום כך הוא נתחבב מאוד על נשים. לא לשווא, בקהילות רבות במרוקו פיוט זה היה נאמר בזמן הלידה –  מתחילת צירי הלידה ועד לידת התינוק, לעתים בליווי תקיעות שופר.

כבר בתחילת הפיוט, הפייטן מתאר שיחה בין אברהם לשרה:

אָמַר לְשָׂרָה: "כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק
גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק,
אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חַָק!"
אָמְרָה: "לְכָה אָדוֹן, אֲבָל אַל תִּרְחַק!"
עָנָהּ: "יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵח."

אברהם מספר לשרה שהוא רוצה ללמד את יצחק את חוקי עבודת האלוהים, והיא מִצִדה מסכימה, בתנאי שלא יתרחק מדי. אברהם אכן מרגיע את שרה בביטחון מלא באלוהים.

שרה מוזכרת בפיוט פעם נוספת, כשיצחק מדבר עליה בשעה שאביו קושר אותו למזבח ומכין אותו לקראת שחיטה:

"שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה,
הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה –
הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה.
אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה?
צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ!...
קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפָרִי,
וְאְמֹר לְשׂרָה: "זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ".

יצחק מודאג מגורל אמו לאחר שתשמע שבנה היקר נשחט ונשרף, הוא מבקש לקחת אליה את מה שישאר מאפרו על מנת שריחו ישמש לה כמזכרת.

יסודם של דברים מרטיטי לב אלו במדרשי חז"ל. אין ספק שמדרשים אלו עמדו לפני הפייטן, ועיון בהם יכול להוסיף נופך בהפנמת משמעות הפיוט. כך מתוארים הדברים בלשונו של המדרש (תנחומא וירא):

אמר אברהם: 'מה אעשה אם אגלה לשרה, נשים דעתן קלה עליהן בדבר קטן, כ"ש [=כל שכן] בדבר גדול כזה. ואם לא אגלה לה ואגבנו ממנה בעת שלא תראה אותו - תהרוג את עצמה!' מה עשה? אמר לשרה: 'תקנו לנו מאכל ומשתה ונאכל ונשמח'. אמרה לו: 'מה היום מיומים, ומה טיבה של שמחה זו?' אמר להם: 'זקנים כמותינו נולד להם בן בזקנותם כדי לאכול ולשתות ולשמוח'. הלכה ותקנה המאכל. כשהיו בתוך המאכל, אמר לה: 'את יודעת כשאני בן ג' שנים הכרתי את בוראי והנער הזה גדול ולא נחנך, ויש מקום אחד רחוק ממנו מעט ששם מחנכין את הנערים אקחנו ואחנכנו שם'. אמרה לו: 'לך לשלום'.

המדרש מנמק את ההסבר של אברהם לשרה בדאגה שלו לחייה. אברהם אינו יכול לספר לשרה שבנה הולך למות, אולם הוא גם אינו יכול לקחתו בהפתעה, ולכן הוא לוקח אותו בתואנה אחרת. שרה למעשה שולחת את בעלה ובנה לבית המדרש שבו ילמדו כיצד להקריב קורבן, מבלי לדעת את זהות הקרבן...

שרה למעשה יודעת על התרחשותה העתידית של העקדה, אלא שהיא מדמיינת עקדה אחרת לגמרי. היא מדמיינת את בנה נכנס עם אביו לבית המדרש, שבו יקריבו השניים קורבנות, יישאו תפילה ויעסקו בחכמת האל. שרה מכירה את בעלה שנוהג כן במשך כל חייו, כפי שמעידים עליו הפסוקים. לא זו בלבד, אלא ששרה שותפה לתהליך זה. המדרש (תנחומא חיי שרה) דורש עליה:

'ותקם בעוד לילה', אימתי? 'וישכם אברהם בבוקר''. כלומר, כשאברהם קם בשחר לחבוש את החמור, שרה נמצאת שם עוד לפניו – מבעוד לילה.

שרה רוצה שיצחק יעקוד את עצמו לקב"ה, אבל היא רוצה עקדה פנימית – שעבוד כוחות הנפש והתמסרות לתורה. היא אומרת לאברהם 'אל תרחק!', אל תלמד את הילד עבודה חיצונית ומרוחקת בלבד. כוחות הנפש של שרה מעניקים ליצחק ולאברהם ליווי רוחני מול כוחות השטן.

מפליא לראות שהשטן עצמו משתמש במחשבותיה של שרה על מנת לסכל את מעשה העקדה:

...קדמו השטן בדרך ונדמה לו כדמות זקן א"ל: 'לאן אתה הולך?', א"ל: 'להתפלל!' א"ל: 'ומי שהולך להתפלל למה אש ומאכלת בידו ועצים על כתפו'. א"ל: 'שמא נשהא יום או יומים ונשחט ונאפה ונאכל'. א"ל: 'זקן! לא שם הייתי כשאמר לך הקדוש ברוך הוא 'קח את בנך' וזקן כמותך ילך ויאבד בן שנתן לו למאה שנה'.. הלך מעליו ונדמה לבחור ועמד על ימינו של יצחק, א"ל: 'לאן אתה הולך?'. א"ל: 'ללמוד תורה'. א"ל: 'בחייך או במיתתך'. א"ל: 'וכי יש אדם שילמוד אחר מיתה?!'. א"ל: 'עלוב בר עלובה! כמה תעניות נתענית אמך עד שלא נולדת, והזקן הוא השתטה והוא הולך לשחטך'. אמר: 'אעפ"כ לא אעבור על דעת יוצרי ועל צווי אבי!

השטן אינו אלא הרהורי ההתלבטויות וחיבוטי הנפש שמציפים את אברהם ויצחק, שמהרהרים באימא ששלחה אותם עם אוכל לימים של תפילה ותורה. אבל למול המחשבות הטורדניות, עומדת האמונה היוקדת שמוכנה לפתח את ההקרבה.

ואז, כשהאמת מתגלית, מתאר המדרש את שיחתם של אברהם ויצחק על האם שנשארה בבית. "אמר לו (יצחק לאברהם): 'אבא, לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על הבור או כשהיא עומדת על הגג שמא תפיל את עצמה ותמות." בנוסף לדאגה לחייה הפיזיים של שרה, יצחק דואג גם לתחושותיה הנפשיות. כך מתאר המדרש במקום אחר (אוצר מדרשים (אייזנשטיין) ויושע): "ושרפני יפה יפה, וטול אפר שלי והוליכו אצל שרה אמי ותניחו בתיבה בחדר שלה, ובכל שעה ושעה שהיא נכנסת בחדר שלה תזכור את יצחק בנה בבכי." ובנוסף לכול: "ועוד אמר יצחק לאביו יותר מזה כשתשחטני ותבדל ממני ותלך אצל שרה אמי אם תשאל ממך 'אנה יצחק בני?' מה תאמר לה? ומה תעשו לזקנתכם? אמר לו אברהם אנו יודעים שאחריך יהיו ימינו מועטים, הוא שנחמנו עד שלא נולדת הוא ינחמנו מיום זה ואילך."

יצחק יודע שאמו מבקשת משהו פנימי: בן תלמיד חכם ובעל תפילה, והוא מתלבט כיצד למלא את משאלתה. לכן הוא רוצה שהאפר שלו יהיה בתיבה הטמונה בחדר, שבאמצעותה תתייחד שרה עם הריח של יצחק –הנקודה העמוקה והפנימית ביותר המסומלת בריח שהוא "דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו" (ברכות מג ב).

אבל, בסופו של דבר, שרה היא זו שצדקה. את הציווי 'אל תרחק' אומר למעשה גם המלאך לאברהם: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה" (בראשית כב, יב). ואכן, כפי שציפתה שרה, יצחק לא נהרג, אלא הולך לשנים של לימוד תורה, להכיר את בוראו במקום שבו מחנכים את הנערים. לאחר העקדה, יצחק הולך ללמוד תורה בבית מדרשם של שם ועבר. אנחנו נפגוש אותו רק כעבור שלוש שנים, כפי שרומז הפסוק: "וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי" (בראשית כד, סב), ותרגום יונתן בן עוזיאל מרחיב: "ויצחק היה בא מבית מדרשו של שם הגדול מבוא הבאר שנתגלה עליו חי וקים, שרואה ולא נראה." דבריו של אברהם, שגם הוא הכיר את בוראו לאחר שלוש שנים וחפץ שבנו ימשיך אותו, מתממשים במלואם בלא שנתכוון.

ואכן, יצחק עושה לעצמו לאחר העקדה לב ורוח חדשים. העקדה לא הרגה את יצחק, אלא הולידה אותו מחדש:

"כֵּיוָן שֶׁהִשְׁמִיעַ קוֹלוֹ מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים וְאָמַר 'אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר', חָזְרָה הַנֶּפֶשׁ לְגוּפוֹ, וְהִתִּירוֹ וְעָמַד עַל רַגְלָיו. וְרָאָה יִצְחָק תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, שֶׁכָּל הַמֵּתִים עֲתִידִין לְהֵחָיוֹת. בְּאוֹתָה שָׁעָה פָּתַח וְאָמַר בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְחַיֵּה הַמֵּתִים."
 (פרקי דרבי אליעזר לא)

מול המוות שתכנן לו אברהם, הרי ששרה היא זו ששלחה אותו ללידה נוספת. זאת שרה, שילדה לאברהם 'בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים' (בראשית כא, ב). רק לאחר העקדה ושלוש שנות הלימוד שבעקבותיה – נולד יצחק שוב כאיש העומד בזכות עצמו ויכול לשאת אישה ולהקים בית של תורה.

לפי דברינו, שרה, שהייתה נביאה גדולה מאברהם, ידעה על העקדה טוב ממנו. בעוד הוא שמע בציווי האלוקי להעלות את יצחק לעולה ממש, הרי שהיא שומעת את מה שאכן קרה בפועל – להוליד את יצחק כאדם שהוא עולה תמימה.

המדרש (ויקרא רבה אחרי מות כ) מספר על השעה שבה יצחק חוזר מהעקידה:

"תדע שכן שחזר יצחק אצל אמו ואמרה לו: 'אן היית ברי?' א"ל: 'נטלני אבי והעלני הרים והורידני גבעות וכו''. אמרה: 'ווי על ברי דריותא [אוי על בן השיכורה], אלולי המלאך כבר היית שחוט?' א"ל: 'אין' [אמר לה: "כן"]. באותה שעה צווחה ששה קולות כנגד ששה תקיעות אמרו לא הספיקה את הדבר עד שמתה."

יצחק מבקש לספר לאמו כמה רחוק הלכו השניים, והיא מוטרדת שמא אכן לא הבינה את הצו האלוקי בעקדה. שמא הייתה היא שיכורה מאהבה פנימית, שמא הגזימה כשראתה בעקידה רק סוד פנימי. אבל כשהיא שומעת שהמלאך הוא זה שאמר לא לשחוט את יצחק, היא מבינה עד כמה היא צדקה. באותו רגע, שרה מגיעה לשיא של דבקות פנימית וצווחת שישה קולות.

מותה של שרה אינו מוות של אבל, שאין לה לאימא להתאבל על בנה בעודו חי. מותה אינו נפיחת נשמה של הפתעה או הלם, שהרי היא דווקא רואה בבנה את כל התממשות ציפיותיה. מדובר בהתעלות נשמה ודבקות אלוקית שכולה שמחה עליונה. השמחה של שרה היא על שבנה חי, יתרה מזו, על כך שהדרך שלה חיה.

הפיוט מבקש אף הוא להבליט את מקומה וגישתה של שרה בראש השנה. את התהליך שעבר יצחק עוברת האומה כולה, שלומדת בקריאת התורה של היום הראשון בראש השנה שאלוהים אינו חפץ במותו של ישמעאל, וביום השני – שאלוהים חפץ בחייו המתמסרים של יצחק. מיד לאחר מכן, הקהילה כולה מפייטת את הפיוט, ובלבהּ משאלה לשנה אחרת. שנה שבה לא יהיו עוד עקדות יצחק בדרכו של יצחק, שבה לא יהרגו בחורי ישראל על מזבח המולדת, שבה לא תהיה עין בוכה ועולם ללא ירח. אבל יותר מכך, המשאלה היא להוליד שנה של עקידה ברוחה של שרה – התמסרות לתורה, שקיעה בלימוד ודבקות בתפילה. למשאלה הזו שותפים כל אומרי הפיוט, הגברים והנשים. אותן נשים, שאמותיהן הפכו את הפיוט הזה לפיוט של לידה, של בקשה להביא לעולם חיים חדשים שיוקדשו לתורה ולתעודה. כולם ממשיכים את רוחו של הפייטן המרמז על העקדה בעיניה של שרה, עקדה שאינה אלא לידה מלאת משמעות.

הרב אבינדב אבוקרט הוא רב קהילת "אברהם יגל" בגבעת שמואל. למאמר המלא ראו כאן.