פיוט זה, המושר בשבתות, הוא אחד הידועים והנפוצים ביותר בקרב כל עדות ישראל. ר' דונש בן לברט, מחברו של פיוט זה, היה אבי תורת המשקל בפיוט העברי. ואכן משקלו הקצוב של השיר מאפשר "להדביק" עליו כמעט כל לחן שהוא ואפשר למצוא אותו מושר בלחנים שונים ומגוונים.
נושאו המרכזי של פיוט זה הוא השבת.
ששת ימי המעשה הם החומר והשבת, היא בחינת הנפש והנשמה.
בפיוט זה כרוכות השבת והגאולה זו בזו. השבת, יום הדרור והחירות של עם ישראל, יום שכולו רוחף נפש ונשמה. כשם שהשבת באה לאחר ששת ימי המעשה, והאדם נדרש בה להתבוננות פנימית, להתכנסות אל תוך הבית פנימה ואל תוך הנקודה הפנימית שבתוכו, לשחרור מההשתעבדות אל המסגרות הכובלות של החומר, כך יש גם שבת הארץ – שנת השמיטה הבאה לאחר שש שנים, שנה שבה שובתת הארץ מעבודתה, מזדככת ומיטהרת. וכמו שיש שבוע של ימים, כך יש גם שבוע של שנים, כלומר שבעה מחזורים של שבע שנים, שבסופם מגיעים אל שנת היובל, שנת הגאולה. על פי המדרשים ותורת הסוד, הגאולה לעתיד לבוא תהיה באלף השביעי שיבוא לאחר ששת אלפים שנים.
המילה הפותחת את הפיוט - דרור – מהדהדת באזנינו את הדרור של שנת היובל: "וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כה, י). שנת היובל, שנת החמישים, המגיעה לאחר מניין של שבע שמיטות (כל מחזור שמיטה הוא בן שבע שנים: שש שנים והשנה השביעית היא שנת שמיטה), היא שנת הדרור הגדול, החרות המוחלטת, השנה שבה חוזר הכול אל שורשו ומקומו ונגאל: העבדים יוצאים לחירות ושבים אל משפחותיהם, האחוזות שבות אל בעליהן, החובות נשמטים ומבוטלים, האדמה ועובדיה נחים ושובתים.
דרור הוא כמובן גם ציפור הדרור, אשר על אודותיה נכתב רבות בפירושי ומדרשי חז"ל, בעיקר סביב הפסוק בתהלים: "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ד'... גם צפור מצאה בית ודרור קן לה" (פד, א–ב). אומר רש"י: "ומדרש אגדה... הצפור היא כנסת ישראל". ואומר האבן עזרא: "דרור – שֵם עוף מנגן. אולי נקרא כן בעבור שאין מנהגו לנגן כל זמן שאיננו חפשי". הדרור הוא אם כן צפור מיוחדת במינה – צפור שאיננה מנגנת כאשר איננה חופשיה, וכנסת ישראל משולה אף היא לצפור דרור זו, ואף היא כמותה לא יכולה לתת את קולה בשיר בגולה ובשבייה: איך נשיר את שיר אלוקינו על אדמת נכר? ציפור הדרור מוצאת מנוחה רק בחצרות בית ד'.
גם התורה נמשלת לדרור – אומר המהר"ל: "הצפור דרור אין מקבלת מרות להיות תחת האדם... ודומה לזה התורה... אינה תחת רשות האדם והיא מן השמים... ודרור דר בכל מקום, כך התורה היא בכל מקום והכל שייך אליה. וצפור דרור זה צריך יותר לשמירה... כך האדם אם אינו שומר אותה התורה פורחת ממנו כמו צפור דרור הזה" (חידושי אגדות למהר"ל מנחות צ"ט).
וכעין זה מסביר הרב קוק (עין איה, שבת ב, עמ' 274, סעיף יא) על הגמרא הדנה במהותו של צפור הדרור שאינה מקבלת מרות ודרה בבית ובשדה:
"הדרור האמיתי הוא אותו הדרור המתאים לתכונה הפנימית" – הדרור היא נשמה מיוחדת, חופשיה, הרוצה לחיות את חייה שלה על פי אמונתה ועומק נשמתה, מתוך עמידה מוחלטת על האמת הפנימית, על העצמיות הפנימית - חרות מכל לחץ וגורם חיצוני. וכשם שעם ישראל מצוּוה לקרוא דרור לעצמיותו הפנימית ביום השבת, כשם שהוא מצוּוה לקרוא דרור לארץ בשנה השביעית ובשנת החמשים, שנת היובל, כך מבטיח הקב"ה לעמו כי לעת גאולה, יקרא לשבויים דרור. בנבואת נחמה אודות הגאולה העתידה לבוא מבשר ישעיהו הנביא: "...משח ד' אותי לבשר ענוים, שלחני לחבוש לנשברי לב, לקרוא לשבויים דרור ולאסירים פקח קוח. לקרוא שנת רצון לד'..." (ישעיה סא, א–ב).
הנביא מדבר על הגאולה העתידה, אז תהיה שנת רצון לד', שנת היובל הגדול, שנת דרור, שבה עם ישראל השבוי בגלותו, יצא אל הדרור.
הקב"ה, הקורא דרור לעמו, הן ביום השבת והן בגאולה העתידה, שומר ומגונן על עם ישראל כעל בבת עינו. אנו נזכרים בדבריו של משה רבנו, ערב מותו ופרידתו של הרועה הנאמן מעם ישראל עם הכניסה לארץ, כאשר הוא מתאר את יחס הקב"ה אל עמו, בבת עינו, כנשר הדואג לגוזליו, במלים מרגשות מאין כמותן: "ימצאהו בארץ מדבר, ובתוהו יְלֵל ישימון, יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו. כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף" (דברים לב, י–יא).
דונש הפייטן ממשיך ופונה אל האל בתפילת גאולה, הוא מבקש מהקב"ה לזכור לטובה את ציון ובית המקדש ולהושיע את עמו, עם ישראל הנמשל לכרם (ע"פ ישעיהו ה), ולטעת בה את השורק - הגפן המובחרת – המלך המשיח.
הפייטן מייחל ליום שבו יגבר ד' על אויביו – דרוך פורה בתוך בצרה וגם אדום אשר גברה – והוא אורג פה לתוך הפיוט את נבואת הנחמה מפורסמת של ישעיהו, שהיא ההפטרה השביעית והאחרונה בשבע הפטרות הנחמה הנקראות מתשעה באב ועד סוף חודש אלול. נבואה שהיא מעין דו שיח בין הנביא־הצופה, ובין הקב"ה (ישעיהו סג, א–ג):
"מי זה בא מאֱדום, חמוץ בגדים מבצרה. זה הדור בלבושו, צועה ברוב כוחו.
אני מדבר בצדקה רב להושיע.
מדוע אָדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת.
פּוּרה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי"
בדברי חז"ל ובפיוטים אדום הוא מלכות רומי. אדום ובצרה מסמלות את כוחות הרשע ואת אויבי ישראל. הפייטן מבקש מהקב"ה לשמוע לשוועת עם ישראל ולהושיעו מצריו. הוא פונה לקב"ה ומבקש ממנו להפריח את המדברות. כידוע, זהו אחד מסימני הגאולה המובהקים והוא מופיע בנבואות רבות. בפיוטנו משתמש הפייטן בתיאור המופיע אצל ישעיהו: "...אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים. אתן במדבר ארז שיטה והדס ועץ שמן, אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו" (ישעיהו מא, יט–כ). וכשהפייטן מבקש: שלומים תן כמי נהר אנו שומעים את הבטחתו של הקב"ה לעמו: "לוּ הקשבת למצוותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים" (ישעיהו מח, יח). ואנו נזכרים בפסוקים הרבים המתארים את ימות הגאולה כימים של ברכה, טובה והצלחה בזרם שאינו פוסק, כנחל שוטף. ובכלל המים הם סימן של ברכה.
הפייטן ממשיך לבקש את הניצחון על האויבים במוג לבב ובמגינה, ואנו נזכרים בתיאורי הגאולה הראשונה, גאולת מצרים, שאז "נמוגו כל יושבי כנען" (שמות טו, טו), כפי שמתואר בשירת הים. ואנו ממשיכים ושומעים את שירתה של חנה, אם שמואל, המשוררת את תפילתה ותודתה לאחר שהקב"ה נענה לתחינותיה ופקד אותה בבן: "ותתפלל חנה ותאמר: עלץ לבי בד' רמה קרני בד', רחב פי על אויבי כי שמחתי בישועתך" (שמואל א ב, א). הפייטן משורר: ונרחיב פה ונמלאנה, לשוננו לך רנה. ואנו נזכרים בדוד המלך ששורר את דבר האל האומר לעמו: "אנכי ד' אלוקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו" (תהלים פא, יא) וחוזר ועונה כנגדו כהד שיר המעלות, שיר הגאולה : "שיר המעלות, בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז יִמלא שחוק פינו ולשוננו רנה". ואנו יכולים כמעט לחוש את אותם זמנים של שמחה והרחבה כאשר ציון המעונה והבודדה רואה את בניה שבים אליה ולבה הולם כמעט בפחד מתוך התרגשות ושמחה: "שאי סביב עינייך וראי, כולם נקבצו באו לך, בנייך מרחוק יבואו ובנותייך על צד תאמנה. אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך" (ישעיהו ס, ד–ה).
הפיוט, שפתח ביום השבת, סבב והגיע אל הגאולה, חוזר וחותם ביום השבת ובתורה, שהיא בת זוגה של התורה. אנו חשים פה רמיזות של קודש אל החכמה העליונה, אל הדעת והחכמה, ועד לכתר: דעה חכמה לנפשך והיא כתר לראשך.
חנה פתיה הייתה עורכת המשנה של אתר הפיוט והתפילה.
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
