סיפור מסע: בעקבות תפילת נשים

---

"דודה עליזה, אני עושה הפרשת חלה לפני הלידה", הפתיעה אותי שיר אחייניתי האהובה, סטודנטית מצטיינת לפסיכולוגיה, ושלחה לי תמונה שלה מברכת את הברכה מהספר תפילת נשים. "אל תפרסמי את התמונה לפני שאלד", התרתה בי.

"שלום עליזה, זו חוה וילשנסקי – היינו ביחד בשבתון בבוסטון לפני 10 שנים. בהתרגשות רבה, קבלתי היום פקסימיליה של סידור התפילות שהייתה שייכת לסבתא רבה שלי. היא נולדה בגרמניה וחיה בדנמרק שם נולדו סבי, ואמא שלי. אני מצרפת קובץ PDF של העמוד הראשון. מיד הכרתי את השם פאני נוידא מהספר שלך "תפילת נשים". רציתי לשתף אותך בהתרגשות הרבה שאוחזת בי. כל השנים שאני מתפללת את התפילות של פאני נוידא – שתורגמו לעברית בספר תפילת נשים – לא היה לי מושג שאלו התפילות שסבתא רבא שלי התפללה. בדיוק מסידור כזה."

"בעלי אתאיסט. הוריו ניצולי שואה שהתנתקו מאלוהים לפני שנים. אני קיבלתי חינוך יהודי ציוני בארגנטינה, ובשבילי להדליק נרות שבת זה משהו שידעתי שלא אוותר. בכל יום שישי שהדלקתי נרות – זה כבר הפך לבדיחה. 'את שוב עם המנהגים הפגניים שלך' אמר לי בעלי. עד שלפני כמה שנים הכול השתנה. בבית הקברות, במהלך לוויה משפחתית עצובה, התפללה חמותי לראשונה. היא עמדה עם הספר תפילת נשים ליד הקבר הפתוח והקריאה את התפילה בקול. הופתענו כולנו. מאז היא מקפידה לומר את התפילה מידי שנה בשנה. מאז אף אחד לא צוחק עלי יותר, כשאני מדליקה נרות שבת." (א. ג)

***

שלושת הסיפורים הללו הם רק חלק מהתגובות הרבות שנשלחות אליי לאורך השנים, מהעדויות שאני פוגשת מאז התפרסם הספר תפילת נשים (2005). סיפורי חיים המתארים, פעמים רבות גם ללא מילים, עד כמה נוכחת ההיכרות העל־זמנית עם התפילות העתיקות ועם מעגל הנשים היהודי החוצה גבולות וזמנים. המשכיות של חוט ידע נשי־יהודי שנשזר לאורך הדורות, מסבתא לנכדה ומאם לבת. ידע שנצרב בנשמה. חניכה אישית־נשית נושמת וחיה גם בפזורות רחוקות, וגם בקהילות שהתרחקו ביוזמתן. אני מכנה את ההדהוד הזה: ה־DNA הנשי־יהודי. הפאזל שנאסף לאורך המסע עם תפילות הנשים לימד אותי עד כמה הידע נוכח. "אף פעם לא ראיתי מישהי מדליקה נרות שבת", שיתפה בת קיבוץ מהצפון, בהרצאה שנתתי בכפר בלום. "כשהילדים נולדו החלטתי שאני רוצה להדליק נרות. אני לא יודעת אף פעם מתי מדליקים בדיוק, כל הזמן השעה משתנה. אז החלטתי שתמיד אדליק נרות, לפני שאנחנו מתיישבים לאכול. וכך אני נוהגת בכל יום שישי, זה הזמן שבו אני הכי מחוברת לתפילות של הסבתות שלי, שלצערי לא הכרתי."

ברכת נרות שבת לפי מנהג אנוסי פורטוגל

יהי נועם אדוני, נועם קדוש מאוד.
אנא אדון, לא ידעתי לשמור את תורתך הקדושה, אבל עכשיו שאני יודעת, נחמני היטב על ידי מה שאשמור את תורתך הקדושה. וכן תשמרני ותגן עלי, ותן לי מה שאינני יודעת לבקש ממך:
ישועה לנפשי וחסד למען אעבוד וארומם את אלהי השמים. אמן וכו'.

(מתוך עדויות שנמסרו לאינקוויזיציה, החל משנת 1543.)

געגוע. זהו, ככל הנראה, תמצית כוחו של הספר. היותו מְלַבּה תחושה לא ברורה של היכרות קדומה ולא הגיונית, בלתי מוגדרת במילים, עם התפילות ועם סיפורי החיים.

"תפילת נשים" הוא תוצאה של מסע בן שלוש שנים, שחצה יבשות וזמנים. מסע זה הפגיש אותי עם חיבורים רבים, המשקפים פסיפס אנושי נשי מרתק. מקורות המלמדים על נשים שחיברו תפילות לכלל הציבור, גם בתקופות שבהן נהגו חוקרים לטעון, כי נשים יהודיות לא יצרו. תפילות לנשים בעזרת הנשים של בית הכנסת או כקבוצה מובדלת. ותפילות שכתבו מנהיגים רוחניים שהיו רגישים למצוקת הנשים. טקסטים שחיברו נשים בעבור נשים או שליקטו וערכו בעבורן גברים (במקרים רבים אב ערך סידור תפילות לבתו, וחתן – לכלתו). טקסטים נדירים שמורים ברחבי העולם, במוזיאונים, בספריות ובארכיונים; אבל גם באוספים פרטיים, בספריות נשכחות ובקרב משפחות. יש בספר תפילות עתיקות בנות יותר משלושת אלפים שנה, לצד תפילות שנכתבו באלף השלישי לספירת הנוצרים. תפילות הועברו מפי מסרניות, מתוך ספרי משפחה ומסידורים פרטיים שעברו מאם לבת, מדור לדור. כל תפילה וכל פיוט נושאים עמם את סיפורם.

פעמים דווקא הכותבת היא שעוררה את סקרנותי, פעמים נאלמתי דום אל מול תפילות חדשות, ופעמים פרצו דמעותיי לשמע תפילה, עד שלא יכולתי לראות מאומה. הרגשנות שהתפתחה בי נבעה מידיעה עמומה שנשאתי בתוך תוכי מאז ומתמיד על קיומן של תפילות נשים, גם אם לא סיפרו לי על כך.

במבט לאחור, אני יודעת שהמנוע למסע אחר תפילות הנשים ודמויות יוצרותיהן, המסע המפרך שהוליד את הספר, נבע מחוסר מנוחה רוחני בקרבי. הרי לא ייתכן שנשים יהודיות בשרשרת הדורות שלפניי לא שאלו, לא יזמו ולא יצרו חלופות, לא התמודדו עם מצוקות שמהן הוטרדתי אני.

לאורך המסע גיליתי בהתרגשות רבה עד כמה הנשים, שהודרו מן החינוך היהודי הגברי המסורתי, נטלו יוזמות משלהן. ואולי מוטב שלא להשתמש ב"הדרה". המילה חריפה מידי. אני מניחה שסבתי חנה שעלתה מאפגניסטן והתיישבה בשכונת הבוכרים בירושלים הייתה מחייכת את חיוכה השלו ואומרת לי: "דוכטרי עליזה, נכדתי היקרה, יעברו עוד שנים רבות עד שתבינו את עצמת תורת הנשים היהודיות ודרכי ההעברה שלה. עד שתחזרו אליה ותגלו שבלעדיה אי אפשר. איך שכחתן את המרחב הנשי־יהודי החי והבועט?"

איך באמת לקח שנים רבות להודות, שלמעשה האחריות לחינוך היהודי הייתה בידן? לא אזכיר גם את הזלזול שחוויתי לאורך תקופת המחקר, שבה נטען כלפיי שחבל על המחקר בנושא, שאין תפילות נשים ושכך לא אתקדם באקדמיה. אולם לא כך הדבר. נשים בכל הפזורות היהודיות כתבו תפילות וטקסים בשפה המקומית או בעברית, לכל מועד – לעִתות שמחה ולזמנים קשים. למעשה, האחריות הנשית יהודית כלפי המשפחה הגרעינית, השבטית ובמקרים רבים גם הקהילתית, התפתחה בכל העולם היהודי. הנשים סללו בעצמן לעצמן ולמשפחותיהן דרך משלהן, דרך הלב.

את חווית הגילוי הזאת חשף הספר תפילת נשים, שהקדשתי לסבתי חנה משיח ז"ל, אשר אותה הספקתי רק מעט לשאול. הוא פתח צוהר לאוצר כמוס של פרקטיקה יהודית, שלרוב התעלמו ממנה ובמקרה הטוב התייחסו אליה כאל פולקלור. גם האקדמיה לא נטתה חסד. התקציבים והמלגות הוקדשו לעולם ההלכתי הצרוף, המוכר והרשמי. וגם בבית פנימה נטשו: אין זה סוד שמאז שקמה מדינת ישראל רבות ורבים הצניעו את מנהגי הסבתות והאמהות, מתוך תחושת בושה. וכך, דווקא בתקופה שבה החברה בישראל עסוקה בשאלות של זהות ושייכות, החזירה אסופת התפילות את שכמעט נשכח. בדמויות הנשים היוצרות יש מענה, הסבר והצעה להמשך ההתמודדות על־דורית, הנצחית, לחיבור עכשווי של נשים ושל גברים לשרשרת הדורות היהודית־נשית, גם לאלו שעבורם החוט נחלש ואף נקרע.

כך, לפי החוקר ד"ר ניסים לאון, הספר מבטא את הלך החיים של הדור השני במדינת ישראל, דור של סינתזה בין מגוון הזהויות בקלחת של החברה הישראלית: "הוא מתחבר בנקודת זמן של סינתזות מורכבות בין מזרח למערב, בין בית הכנסת הספרדי לאשכנזי, בין תלמידות חכמות לתלמידי חכמים, בין אקדמיה לבין ליטורגיה, בין פיתוחי היהדות בחברה המודרנית לבין גווניה בחברה המסורתית". בשיחותיי עם קוראות וקוראים בלטו שלושה הסברים לקשר עם התפילות והספר: געגוע אל עולמן של סבתא ושל אימא, רצון להתחבר אל עולם היהדות, והזדהות עם האומץ לחבר תפילה אישית.

שיר גאולה | פריחא בת רבי אברהם

פעמי הרימה, יה מצילי / אלכה אל ארצי בטוב טעם./
רדפני אויב גוי אוילי / ויגער בי בקול רעם./
חיש הובילני אל הר גלילי / ושלח בם עברה וזעם./
אראה שם אורך, אחבוש כלילי,/
אזי אומר: אמותה הפעם. (מרוקו, המאה ה־18)

החזרה הביתה

מאז הדפסת תפילת נשים ב־2005 הוא היה לרב־מכר, וזכה לעניין רב ולדיאלוג תרבותי ואינטלקטואלי של החברה בישראל. פיוטים ותפילות הולחנו והומחזו בידי מיטב המבצעים והיוצרים, הוצגו תערוכות ומופעים והתקיימו דיונים אקדמיים אינטרדיספלנריים. התפילות מחלחלות לאיטן למרכז העשייה התרבותית ואל הלבבות ואל המחקר, גם לשימוש אישי־פרטי בקרב בודדים, וגם במעגל המשפחתי והקהילתי.

אסופת התפילות שבספר מחזירה לבמה את התפילה האישית אשר נדחקה לשוליים כדי לפנות מקום לסדר התפילה הקנוני. יש לדעת: התפילה בעם ישראל החלה כתפילה אישית ולא כתפילה ציבורית. רק מאוחר יותר התפתחה התפילה הציבורית. מעבר לכך, גם כשהוחלט על מיסוד התפילה הציבורית, אפשרו חכמי ההלכה לכל יהודי לשפוך את צקון לבו האישי לפני בוראו בתפילה הציבורית, במיוחד במסגרת הקנונית ביותר – תפילת העמידה. כל מתפלל רשאי להוסיף בקשה משלו בכל ברכה, לפי העניין.

והתפילה האישית מגוונת, רבת פנים, שנים ומתפללים היא, כפי שאני נוכחת לגלות שוב ושוב מהידע המועבר אליי. הקהל הישראלי שולח אליי תפילות רבות, ובאופן קבוע אני למדה עוד ועוד מהציבור על תפילות חדשות, מנהגים ובעיקר על דמויות נשכחות ולא מתועדות. מאז תורגם הספר לאנגלית ולאיטלקית אני נחשפת לידע רב ומגוון, ובו גם סיפורה המיוחד של קהילת יהדות איטליה (שראוי למאמר נפרד), והעָצְמה של העולם היהודי־נשי באשכנז בטרם שואה. הגיעו גם עדויות ממשפחות שהיגרו לצפון אמריקה בראשית המאה העשרים ומשמרות עד היום מנהגים שלרוב אינם מוכרים בישראל. במהלך השנים אני חשה עצמי במסע הצלה לידע שכמעט ואבד, שבעקבותיו יצאו לאור ספרים נוספים וארבע מהדורות מעודכנות של תפילת נשים בליווי תוספות, כשלאחרונה, שהודפסה לכבוד עשור ליציאת הספר (2016), נוסף פרק חדש ובו תפילות נוספות ומיוחדות המשלימות את המהדורה הראשונה.

בעקבות פנייה נרגשת של בן זוג של אישה חולה במחלה חשוכת מרפא למדתי שנשים חולות לא מצאו בספר תפילה לרפואתן שלהן. יש בספר תפילות נשים לרפואתו של אדם קרוב, אבל לא עבור עצמן. כבר בספר מנהג נשים (שיצא בעקבות מסע ההצלה של ידע שכמעט שאבד, וראוי למאמר נפרד) כללתי את תפילתה של רינה צביאל שבט ז"ל, "תפילה לרפואה", וכללתי אותה גם במהדורת העשור של תפילת נשים.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ
כְּדַלִּים וּכְרַשִׁים דָּפַקְנוּ דְּלָתֶיךָ
וְהֵיאָך נָעֵז פָּנִים לָבוֹא בִּטְרוּנְיָּא לִפְנֵי אָב הָרַחֲמָן
אֶלָּא
בִּשְׁבִיל לְהוֹצִיא דְּבָרִים כְּעוּרִים, מַחְשָׁבוֹת קְטַנּוֹת הַמַּזִּיקוֹת לַגּוּף וְלַנֶּפֶשׁ,
לְהוֹצִיא כְּדֵי לְבַעֵר אֶת כָּל זֶה
וּבִזְכוּת
דָּוִד עַבְדְּךָ
שֶׁשָּׁאַל: וְאַתָּה ה' עַד מָתַי???
וּבִזְכוּת הַמָּקוֹם הַקָּדוֹשׁ בּוֹ עָמַד לְפָנֶיךָ אָבִינוּ הַקָּדוֹשׁ וְשָׁאַל
הַשּׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?

קיבלתי גם עשרות פניות מנשים שחיפשו תפילות לקראת קבלת תפקיד חדש, לקבלת תואר מתקדם, לקראת משימות מורכבות, שלא תארע תקלה בדרכן המקצועית. הצעתי לנשים אלו לקרוא את שירת דבורה, מנהיגה מימי שפוט השופטים.

מעניין לציין, לעומת זאת, שכמעט לא הגיעו אליי תפילות להצלחה מקצועית. לתפילתה של דפנה מאיר הי"ד נחשפתי לאחר שנרצחה בפיגוע על סף ביתה בעתניאל בינואר 2016, ואשר גילמה באישיותה את התואר "אחות רחמנייה". לאחר מותה התפרסם הקשר המיוחד שלה עם נשים כיועצת פוריות וטהרת המשפחה. היא כתבה בעבור עצמה את "תפילת האחות", שלזכרה בחרתי לפתוח את החלק בספר של "תפילות להצלחת אשה בעבודתה".

מאז פרסום הספר תפילת נשים כאילו נפתח סכר של נהר לתפילה האישית. מאז יש פרץ יצירה של ספרי תפילות עם דגש אישי. המו"ל שלי, דובי אייכנוולד, שלאחר היסוס קל האמין בי מהרגע הראשון, מספר שמאז פרסום הספר קיבל למעלה משמונים הצעות לספרים העוסקים בתפילה, ולמעשה נוצרה פה תרבות שלמה סביב עולם התפילה. ההתעוררות החלישה את העייפות שהשתררה בקרב המתפללים, וגם את ההתנגדות רבת השנים. פריחא בת רבי אברהם, שמעטים ידעו מיהי עד שפרסמנו מפיוטיה, מופיעה היום על פוסטר של משרד החינוך. בבתי ספר ובמוסדות חינוך רבים, גם בחינוך הדתי וגם בחילוני, יש היום חדר תפילה. זהו חדר שקט ונוח לישיבה, עם ספרייה שכוללת ספרי שירה ותפילה, שבו התלמידה או התלמיד מוזמנים לשבת עם עצמם, להגות, להתבונן ולהתפלל לבד, ללא הדרכת מבוגר.

המסע

בחלק זה אבקש לשתף בחלקים במסע הנמשך מאז פורסם הספר לפני 14 שנים. העדויות הרבות, התגובות וגם הכעס על ההיעדר, על החסר מלמד על מקומן המיוחד של תפילות הנשים. "איך זה שלא מצאת שום תפילה מרומניה?" נוזפת בי כל השנים אמי מרים, או בשם נעוריה מיליקה יוספזון. "אימא, באמת שלא מצאתי", אני חוזרת ועונה לה. "חיפשתי ואני ממשיכה לחפש. אני יודעת עד כמה חשוב לך שאכלול מידע גם ממקום הולדתך, אבל לצערי אני לא מוצאת". וכך אני חוזרת ומסבירה בסבלנות רבה למעירים ולמעירות. לקח לי זמן להבין את הכאב שבאובדן ובחוסר, את הגעגוע שרק גדל עם השנים. זה מניע לחיפוש מעמק יותר, ביתר שאת.

זכורה לי במיוחד הרצאה שנתתי באחת החסידויות. הגעתי חבושת פאה ובבגדים הולמים למעמד המרגש, שלא חלמתי שאחווה. ההרצאה התקיימה בפני מאות נשים, והשיחה שהתפתחה בסיומה הייתה לי למתנת חיים. אשת האדמו"ר שהזמינה אותי שיתפה אותי שהחסידות עסוקה באיסוף השברים, קרעי ספרי התפילה וקובצי התחינות שהושמדו בשואה. "איבדנו הכול. אנחנו מחפשות שנים רבות את התפילות של הסבתות והאמהות שלנו". היא סיפרה שגילתה תפילה של משפחתה במפגש נפתל עם הספר "תפילת נשים", תפילה שאותה היא מחפשת זמן רב. סקרנותה והאומץ שנקטה בהזמינה אותי המחישו לי עד כמה הגעגוע הוא משותף, ללא כל הגדרות שיוכיות קבוצתיות כאלו או אחרות.

מודית אני לפניך – איטליה

מוֹדֵית אֲנִי לְפָנֶיךָ אֱלֹקַי עַל כָּל הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי וַאֲשֶׁר אַתָּה עָתִיד לַעֲשׂוֹת עִמִּי וְעִם כָּל בְּרִיּוֹתֶיךָ וּבְרוּכִים מַלְאָכֶיךָ שֶׁעוֹשִׂים רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם. אֲדוֹן הַשָּׁלוֹם תְּבָרְכֵנוּ וְתִפְקְדֶנּוּ לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם וּתְזַכֶּה אוֹתִי וְאֶת זַרְעִי לִמְצֹא חֵן וְחֶסֶד בְּעֵינֵי כָּל רוֹאַי וְתַעֲבִיר עֲווֹנִי וְתִמְחַל פְּשָׁעַי וְחַטֹּאתַי וּתְזַכֵּנִי לְקַבֵּל שַׁבָּתוֹת מִתּוֹךְ רֹב שִׂמְחָה וּמִתּוֹךְ עֹשֶׁר וְכָבוֹד וּמִתּוֹךְ מִעוּט עֲווֹנוֹת וְתַעֲבִיר מִמֶּנִּי וּמִכָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כָּל מִינֵי חֳלָאִים רָעִים וְכָל מִינֵי מַדְוֶה וְכָל מִינֵי דַּלּוּת וַעֲנִיּוּת וְתַנְחִילֵנִי יֵצֶר טוֹב וְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא וְרֹב עֹשֶׁר וְכָבוֹד לְעָבְדְךָ בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבָה. בָּרוּךְ אַתָּה הַמֶּלֶךְ הַכָּבוֹד. שָׁלוֹם לָכֶם מַלְאֲכֵי רַחֲמִים. בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם. מַלְאֲכֵי רַחֲמִים, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ הַכָּבוֹד וְהַקָּדוֹשׁ. אֲדוֹן הַשָּׁלוֹם אַב הָרַחְמָן תֵּן בִּי יֵצֶר טוֹב בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה מְכֻבֶּדֶת בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָּל רֹאַי כִּי אַתָּה הַמֶּלֶךְ אֱמֶת וְנָכוֹן אָמֵן סֶלָה.

בשנים הרבות שבהן עבדתי על הספר וגם לאחר פרסומו חשבתי דווקא על נשים שהתפילה הייתה זרה להן, ובהן גם חברותיי. איך משתפים אותן? זו נהייתה המנטרה שלי. הפעם הראשונה שבה הבנתי שיש להרחיב את הפרספקטיבה הייתה בעיצומה של שיחת טלפון עם מנכ"ל של חברה מוכרת, שהזמין אותי לתת הרצאה להנהלת החברה, שהורכבה ברובה מגברים. התפלאתי, ושאלתי על מה ירצה שנדבר. "אינני בן אדם מתפלל", ענה. ולאחר שתיקה קצרה שיתף: "איבדתי את בני לפני כמה שנים. הסידור זר לי. חיפשתי משהו לומר ולא ידעתי מה. במקרה פגשתי תפילה בספר והיא פתחה לי את הלב. אני רוצה לדעת יותר."

מקרה דומה התרחש עם התפילה עתיקת היומין "גאט פון אברהם", שהיא ונגיון אמירתה מיוחסים לרבי לוי יצחק מברדיטשוב (1740–1809). בחרתי שלא לכלול תחינה זו בתפילת נשים, משום שאינה "בענייני נשים וטרדותיהן". והנה, דווקא היעדרה של תפילה זאת גרם לתרעומת ולגעגוע במפגשים עם קוראים בארץ ובעולם. התגובות העזות הגיעו במיוחד מגברים אשכנזים שהתפילה והפרקטיקה הדתית אינה חלק מעולמם. זכורה לי במיוחד שיחה עם הפרופסור אהרן דותן, חתן פרס ישראל, שייחס תפילה זו לנשים דווקא, וזכר אותה בגעגוע: "זו היתה תפילתה של אמי בכל מוצאי שבת, זאת התפילה שאמא חיכתה לה כל מוצאי שבת. המילים עוד מהדהדות באזניי, אנחותיה שנשמעו לפרקים, זה היה הזמן שלה." בהמשך למדתי מרחל אלבו, ירושלמית זה שבעה דורות, שגם בקהילת ירושלים היו הנשים אומרות תפילה זו בכל מוצאי שבת.

תפילות הנשים הן מסע של געגוע לאימא ולסבתא, ולא רק לתפילותיהן אלא לכל עולמן. מדובר בעולם אשר נדחק ונשכח (ושמא הושכח?) במרוץ המודרנה ובעידן החילוניות; עולם אשר נתפס כמנוגד להוויה הישראלית והציונית; עולם שבו הדמעה איננה אות לחולשה, והפנייה לעזרת שמים איננה סימן למיושנות.

זוהי אולי הסיבה הראשונה לכך שהספר ומה שהוא מייצג פרצו את המסגרות המקובלות. מדובר בתופעה של רצון להתפלל, הן מצד מי שמעולם לא אחז סידור בידיו, הן מצד מי שנאסר עליו להתפלל והן מצד מי שלכאורה מאס בכך. ממפגש למפגש נוכחתי לגלות את דרכן המיוחדת של תפילות נשים אל לבבות רבים של גברים ונשים אשר לא ידעו תפילה מימיהם. מדובר בציבור שלא הורגל בתפילה, שהסידור נתפס אצלו כמאיים והטקסט שבתוכו תמיד נדמה להם חסר.

ככל שהשנים חולפות אני למדה שהמסע טרם הסתיים. במפגשים ובהרצאות אני מגלה כל פעם מחדש שהספר מחזיר לרבים את מקומו של המפגש האישי, האותנטי, הישיר, שבו שופך אדם את צקון לבו, את תחינתו לפני בוראו במילותיו. הספר מחזק את האומץ לכתוב תפילות אישיות, שלרוב מתכתבת שרשרת של דורות קדומים, לא רק במסורת הידועה והכתובה, אלא גם באפיקים שהיו נסתרים בעבר והוחיו מחדש. אני מאמינה שהצמא רק ילך ויגדל, ועמו ההיכרות, ועמו ההתחדשות. אני רואה זאת מתרחש, ואתם?

ד"ר עליזה לביא היא מחברת הספר "תפילת נשים", חוקרת תפילות ומסורות ופעילה חברתית. בעבר יו"רית מרכז הרצל וחברת כנסת. התפילות לקוחות מתוך הספר "תפילת נשים" בהוצאות ידיעות ספרים.