אנא בכוח – עיון בפיוט

---

אנא בכוח – מילים וביצועים

המסתורין שבשמות הקדושים מעלה תמיהה ואולי גיחוך אצל הזר המבקש להפוך אותן למובנות ומוצא שוב ושוב רק הגיה ג'יברישאית. 
מה יעשה המבקש להריח את המתרחש מבעד לחרכים אלו? הרי ברור לכול שאותם שערים הנעולים אינם מיועדים אלא לכל אחד ואחת במיוחד, כ'שומרי הסף' הקפקאים.
אל מול המציאות החתומה הזו בא הפיוט "אנא בכח" ובריש גלי מפשט. ההפשטה נמצאת קלה לעיכול ומאפשרת סוף סוף שיחה עם הרבדים הגבוהים והבלומים. לפתע כל בר־נש יכול להיות שותף. כולם יחד יכולים לומר מילים שאמנם חסרות פעלים וקישורים נוחים למחשבה, אבל ככתב חידה הן אינן כה סבוכות עוד.

הפיוט "אנא בכח" מיוסד על השם המפורש בן מ"ב (42) אותיות (המורכב מראשי התיבות של 42 מילות הפיוט).

אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינֶךָ תַּתִּיר צְרוּרָה          [אב"ג ית"ץ]
קַבֵּל רִנַּת עַמֶּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא            [קר"ע שט"ן]
נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם          [נג"ד יכ"ש]
בָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵי צִדְקָתֶךָ תָּמִיד גָּמְלֵם   [בט"ר צת"ג]
חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ            [חק"ב טנ"ע]
יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ          [יג"ל פז"ק]
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת [שק"ו צי"ת]

ארבעים ושתיים אותיות הן אחד מתצריפי שמות האל הסתומים עבור המון העם. שם בן מ"ב הוא אחד מן השמות הארוכים, אם כי איננו הארוך ביותר. כיצד יכול הדיוט בעל כוונות תפילה לבטא אותיות בסדר שאינו מכיר? כיצד ניתן לצקת משמעות אל כל אות ואות, אם אין מבינים את הפרטים ואת התמונה הכוללת?

לא על היחיד מבקש המתפלל באמצעות השם בן ארבעים ושתים האותיות, כי אם על הכלל. שהרי כולם בתהליכי מעבר, כולם זקוקים לתנופה עדינה בקיומם. 

הפיוט פונה אל האל שיברך את המתהלכים במציאות. הוא פונה בצורה של גוף שני רבים. זו בקשה. אין בו יראה ושימוש בלשון מרוחקת, מאידך גם אין בו עודף קרבה. לא היררכיה של גוף שלישי רבים, לא מחיקת מעמדות של גוף ראשון רבים. יש כאן דו־שיח מורחב. אין האינטימיות של אני־אתה, אולם ישנו הרווח של הקהל המרחיב את המפגש.

לצד הבקשה ישנם דברי חינון – שוב אהבה ומחויבות, שוב צורך בניהולו אותנו – אך בעיקר יש הישענות טוטלית.

לאורך מילות הפיוט מתברר שאנו, האומרים אותו כתפילה ולא כמעשה טקסי־ספרותי, מבקשים להפיג כל צרה האורבת בשם הרצון בייחוד ובהיקשרות בטוּב האל. אנו מזכירים את תורת הגמול בצורתה המיטיבה עם המתקדשים ובד בבד אנו מעידים על ויתור בתחום העצמאות. איננו רוצים בה. עודנו נשענים ואיננו מכחישים זאת.

הפיוט נגמר בהבעת הצעקה הברורה השרויה תדיר בתוך המציאות החסרה, בתוך אי־הבהירות שהיא מנת חלקי היום יום – שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת. כל שנשאר הוא להותיר את הפתרון בקרב המבין את הנעלם מתפיסתנו. הוא – שאיננו תלוי בנו, כפי שאנו תלויים בו – יכול להרגיע ולסדר צרה הידועה לנו, ושאינה ידועה. עומס האותיות שהפך לעומס מילולי הופך לבסוף לפינוי מקום להתחוללות הכרעות הנשגבות גם מכל התרוממות והתקדשות שאנו שואפים אליהם.

אילולי נכתב פיוט זה קשה לשער שהיה ההמון יכול ליטול חלק במעשה ההתקשרות עם מידותיו הנסתרות של האל. "אנא בכח" מהווה אפשרות להצצה פעילה אל השפה העושה שימוש בכוח שבשפה, שלא בדרך המוכרת, שלא בדרך המובנת לכתחילה.

סידור כמנהג אשכנז לשחרית ע"פ הקבלה, איטליה, 1700, באדיבות משפחת גרוס, תל-אביב

מבט ראשון בפיוט העניק את חוויית אי־ההבנה. למבוכה זו קשה להתפוגג כאשר מבקשים לחשוף כתב מקודד. דווקא ההבנה כי יש מי שמאמין שלאותיות דרכי פעולה דרך סדרים נסתרים מקֵלה. הפיוט איננו כלי לדרישה של שינוי סדרי בראשית, הוא אינו רוצה במופתים יוצאי דופן. יש בו שמירה מתוך מחויבות הדדית ורצון בדו־שיח של המתפלל עם האל. לא בטוח שידיעת מכמני כל רבדי השם הקדוש דרושים כדי לגייס כוונה נכונה לפעולת השכינה. מנגד, ידיעות נוספות מאפשרות עירויים נוספים של כמיהת חדרי הלב למלכות הבלעדית. 

שרה סגל־כץ היא מורה לספרות ותנ"ך בבית הספר "רנה קסין" בירושלים. בוגרת תכנית "רביבים", לומדת לתואר שלישי בתחום המיסטיקה היהודית.