אל מאוד נעלה – עיון בפיוט

---

אל מאוד נעלה – מילים וביצועים

השיר פותח בשבח ותהילה לאל ובערגה אל ימי קדם: ימי ראשית האומה, תקופת הזוהר של עם ישראל ומנהיגיו הגדולים.

המילה "נעלה", המופיעה מיד בפתיחתו של השיר, מסמנת את השיר כולו, האפוף הדר ושמחה של ימים ראשונים, והיא מעלה אותנו ומובילה אותנו הלאה אל אותן דמויות נעלות בחיי האומה. אפשר לומר שהשיר כולו, על מילותיו ולחנו המרומם, מתרונן בשמחת השגב והנעלוּת של אותם ימים, ימים שבהם מלכות ישראל שכנה לבטח.

השיר פותח בתחושה שהנה הנה ימים באים – אֲקַדֵּם פָּנָיו, אָבֹא לִמְעֹנָיו – הלשון היא לשון הווה, ואנו כמו עומדים בפתחו של המשכן, בית המקדש, כאשר הקב"ה מוביל אותנו אל משכנותיו.

ומתוך השאיפה והערגה אל משכנות אל פורצת זעקתו ותפילתו של היחיד, האדם החוטא מעצם טבעו: לוּ שַׁוְעָתִי תַּעַל וְיִשְׁמַע קוֹלִי!

ומתפילת היחיד על עצמו לבקשת ברכה לחתן ולכלה שלכבודם נכתב השיר, והשיר חותם וחוזר שוב אל ימים ראשונים בהזכירו את אברהם אבינו, רחל אמנו ושלמה המלך.

נדמה שהשיר כולו עומד בסימן נעלה, בשיר קצר כל כך ובשני בתים בלבד, מוזכרות חמש דמויות מרכזיות בתולדות עם ישראל: משה ואהרן, אברהם אבינו, רחל אמנו והמלך שלמה. כל אחד מהם מציין תקופה חשובה בתולדות האומה. משה ואהרן, מנהיגי האומה בהיווצרה כאומה וכעם; אברהם אבינו, אב המון גויים; המלך שלמה, שבימיו נבנה בית המקדש ותקופת מלכותו היא תקופת שיא למלכות ישראל; רחל אמנו, האם העקרה והמתייסרת, המצויה על אם הדרך בואכה ירושלים ומתחננת לפני הקב"ה שישיב את בניה לגבולם.

השיר, הפותח ומסיים בגדולי האומה וזיכרון ימי קדם, מעמיד באמצעו את היחיד, האדם הקטן בעיניו, שמצד אחד חש באפסותו מול אותן דמויות גדולות ומופלאות, ומצד שני, דווקא מתוך החיבור אל הדמויות הללו, אבות האומה ורועיה, ואל הקב"ה רועה העולם, עולה ובוקעת תחושת האמונה במחילתו של האל.