כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
מעברות
המעברות הוקמו בתחילת שנות ה-50, כיישובים זמניים שסיפקו קורת גג לעולים הרבים שהגיעו בשנותיה הראשונות של המדינה. המעברות הוקמו כפתרון מעשי ומהיר למצוקה קשה, אבל היו בהן בעיות מהותיות שהותירו משקעים כבדים בקרב חלקים רחבים בחברה הישראלית.
עם הקמת המדינה החל גל עלייה חסר תקדים. כל העולים הגיעו למחנה שער העלייה בחיפה ושם עברו תהליך קליטה. כשהיקפי העלייה גברו הקימה הסוכנות היהודית במהירות עוד ועוד מחנות עולים שקלטו את העולים משער העלייה.
בתוך חודשים ספורים התמלאו מחנות העולים ושררו בהם צפיפות גדולה, תנאי היגיינה ירודים ומחסור באוכל ובתשתיות. השוהים במחנות היו סגורים מאחורי גדרות ונאסר עליהם לעבוד. בתחילת 1950 שהו במחנות העולים כ-100 אלף איש שסבלו ממצוקה קשה, תסכול וחוסר אונים.
צפיפות, עוני ותברואה ירודה
את רעיון המעברות יזם במרץ 1950 לוי אשכול, אז ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, כדי להפסיק את תלות העולים בממסד, לפתור את המצוקה במחנות העולים ולשלבם באוכלוסייה. המעברות סיפקו דיור זמני באוהלים, פחונים או צריפי עץ, והופעלו מוסדות ציבור כמו מעון, גן ילדים, בית ספר, לשכת עבודה, צרכנייה ומרפאה. בניגוד למחנות העולים, במעברות נדרשו התושבים לפרנס את עצמם.
עד 1953 הוקמו כ-130 מעברות, ובהן התגוררו כ-250 אלף איש. התנאים במעברות היו קשים מאוד: מחסור במקומות עבודה גרם לעוני קשה; הצפיפות הייתה גדולה; רמת התברואה גרועה; תשתיות מים וחשמל חלקיות בלבד; מקלחות, שירותים וברזים משותפים שירתו עשרות משפחות; ותנאי מזג אוויר קשים מנשוא בחורף ובקיץ.
החיים במעברות עוררו אצל רבים תחושות קיפוח ותסכול שהתחזקו על רקע העובדה שבשלהי 1952 רובם הגדול של תושבי המעברות היו יוצאי ארצות האסלאם. באותה שנה החלו המעברות להיסגר בהדרגה כשתושביהן עברו לשיכוני קבע, מהלך שנמשך שני עשורים. מעברות רבות הפכו לעיירות פיתוח או לשכונות בערים ותיקות.
מפעל המעברות היה אבן דרך בתולדות המדינה שעורר עניין רב, וככזה נותר סביבו תיעוד נרחב ומגוון. בספרייה הלאומית שמורים מסמכים רבים שמגלים צדדים אנושיים, חברתיים, פוליטיים והיסטוריים של המעברות. באוספי הספרייה אפשר להתרשם בין היתר מתמונות, כרזות וכתבות רבות שממחישות את חיי היום-יום במעברות, המצוקות וההתמודדויות ולצידם גם רגעים של שמחה.
