אמון ונחמה

---

וְאֵיךְ תְּנַחֲמוּנִי הָבֶל וּתְשׁוּבֹתֵיכֶם נִשְׁאַר מָעַל (איוב כא, לד)

אמר ר' אבא בר כהנא: דבריכם צריכין מירוק, ורבנין אמרין: דבריכם סותרין זה את זה.

אמר הקב"ה לנביאים: לכו ונחמו את ירושלם.

הלך הושע לְנַחֲמָהּ, אמר לה: הקב"ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: מה בידך? אמר לה: אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל (הושע יד ו). אמרה: אתמול אמרת לי הֻכָּה אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם יָבֵשׁ, פְּרִי  בַל יַעֲשׂוּן (שם ט טז), ועכשיו את אומר כן – לאיזו נאמין, לראשונה? לשנייה?

הלך יואל לנחמה, אמר לה: הקב"ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: מה בידך? אמר לה: וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וגו' (יואל ד יח). אמרה לו: אתמול אמרת לי הָקִיצוּ שִׁכּוֹרִים וּבְכוּ וְהֵילִלוּ כָּל שֹׁתֵי יָיִן עַל עָסִיס, כִּי נִכְרַת מִפִּיכֶם (שם א ה), ועכשיו אתה אומר כך – לאיזו נאמין, לראשונה? לשנייה?

הלך עמוס לנחמה, אמר לה: הקב"ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: מה בידך? אמר לה: בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת (עמוס ט יא). אמרה לו: אתמול אמרת לי נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל (שם ה ב), ועכשיו את אומר כך – לאיזו נאמין, לראשונה? לשנייה?

הלך מיכה לנחמה. אמר לה: הקב"ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: מה בידך? אמר לה: מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע (מיכה ז יח). אמרה לו: אתמול אמרת לי בְּפֶשַׁע יַעֲקֹב כָּל זֹאת וּבְחַטֹּאות בֵּית יִשְׂרָאֵל (שם א ה), ועכשיו אתה אומר כך – לאיזו נאמין, לראשונה או לשנייה?

הלך נחום לנחמה. אמר לה: הקב"ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: ומה בידך? אמר לה: כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לַעֲבָר בָּךְ בְּלִיַּעַל כֻּלֹּה נִכְרָת (נחום ב א). אמרה לו: אתמול אמרת לי מִמֵּךְ יָצָא חֹשֵׁב עַל ה' רָעָה יֹעֵץ בְּלִיָּעַל (שם א יא), ועכשיו את אומר לי כך – לאי זו נאמין, לראשונה או לשנייה?

הלך חבקוק לנחמה. אמר לה: הקב"ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: מה בידך? אמר לה: יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ לְיֵשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ (חבקוק ג יג). אמרה לו: אתמול אמרת לי עַד אָנָה ה' שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ (שם א ב), ועכשיו אתה אומר לי כך – לאיזו נאמין, לראשונה או לשנייה?

הלך צפניה לנחמה. אמר לה: הקב"ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: ומה בידך? אמר לה: וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת (צפניה א יב). אמרה לו: אתמול אמרת לי יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל (שם טו), ועכשיו אתה אומר כך – לאיזו נאמין, לראשונה או לשנייה?

הלך חגי לנחמה. אמר לה: הקב"ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: ומה בידך? אמר לה הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ (חגי ב יט). אמרה לו: אתמול אמרת לי זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין לְשָׂבְעָה וגו' (שם א ו), ועכשיו אתה אומר לי כך – לאיזו נאמין, לראשונה? לשנייה?

הלך זכריה לנחמה. אמר לה: הקב"ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: ומה בידך? אמר לה: וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים (זכריה א טו). אמרה לו: אתמול אמרת לי קָצַף ה' עַל אֲבוֹתֵיכֶם קָצֶף (שם א ב), ועכשיו אתה אומר לי כך – לאיזו נאמין, לראשונה או לשנייה? 

הלך מלאכי לנחמה. אמר לה: הקב"ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: ומה בידך? אמר לה: וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי- תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ (מלאכי ג יב). אמרה לו: אתמול אמרת לי אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת (שם א י), ועכשיו אתה אומר כך – לאיזו נאמין, לראשונה או לשנייה? 

הלכו להם הנביאים אצל הקב"ה ואמרו לו: רבון העולמים, לא קיבלה עליה ירושלים להתנחם. אמר להם הקב"ה אני ואתם נלך וננחמנה. הוי נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי (ישעיה מ א). נחמוה נחמוה עמי, נחמוה עליונים נחמוה תחתונים, נחמוה חיים נחמוה מתים, נחמוה בעולם הזה נחמוה בעולם הבא, נחמוה על עשרת השבטים נחמוה על שבט יהודה ובנימין, הוי נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי (שם), נחמוני נחמוני עימי. 

(פסיקתא דרב כהנא, פרשת נחמו, פסקא ח)

 
משה ידבר על חמישה חומשי תורה, הונגריה, 1927, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב. באדיבות המשפחה

עשרה נביאים שלח המדרש לנחם את ירושלים, ואת כולם השיבה ריקם. באורח פלא מצאה העיר הנעלבה את פסוק התוכחה המקביל לכל פסוק של נחמה, ובכך נסתתמו פיותיהם של נביאי ה'. בהמשך לנטייה הביקורתית של המדרש (פסיקתא דרב כהנא) כנגד תוכחות הנביאים, השלטת בפרשה זו ובקודמות לה (ובעיקר בפרשה "דברי ירמיהו" העוסקת בהפטרת התוכחה הראשונה, ומציגה יחס בלתי מפרגן בעליל לנביא ירמיהו) משווה כאן המדרש את נחמת הנביאים לנחמת רעי איוב, ודורש מהקב"ה בכבודו ובעצמו להצטרף למשלחת הנחמה.

אבל מעבר למבנהו הבנוי לתלפיות, המדרש נותר לא ברור: למה לא קיבלה ירושלים את הנחמות? גם אם נאלצו הנביאים להוכיחה במילים קשות בעת הצורך, מדוע זה גורע מאמינותם כשהם באים לנחמה? לכאורה נראה לומר בדיוק להפך: הרי לפי המדד המקובל להבחנה בין נביא אמת לנביא שקר, התגשמות נבואות התוכחה היא עצמה הראיה לאמִתותם של הנביאים ולהיותם נושאי דבר ה', ואם כן למה לא לקבל את נבואות הנחמה שלהם ולשמוח בהן? השאלה מתחדדת אם נקרא את המדרש לצד הסיפור הידוע על ר' עקיבא, השוחק למראה השועל היוצא מבית קודשי הקדשים. גם שם מקשר ר' עקיבא את נבואת החורבן עם נבואת הבניין, אבל סמיכותן דווקא מחזקת את אמונתו בגאולה, הניכרת כבר לנגד עיניו. ואילו כאן ירושלים אינה מוכנה לעשות את המעבר המתבקש מהתוכחה לנחמה, ודוחה מעל פניה את שתיהן כאחת.

סיומו של המדרש מעלה שאלה נוספת, והיא אולי זו שמרחפת ברקע לכל אורכו: הסטת תשומת הלב מהשולח אל השליחים, מה' אל הנביאים. הדחייה של ירושלים מתפרשת כמכוונת אישית לכל נביא בגלל התוכחות ששילח בה, אבל מובלע כאן כי גם אז – כמו בנחמה – היה הנביא בסך הכול שליח. אם הקב"ה הוא המקור לתוכחות ואף לנחמות, הרי גם עליו יש להקשות, ולא מובן מדוע הצטרפותו למשלחת בסוף המדרש פותרת את הבעיה.

נראה שהמדרש מכוון לבירור משמעותה הייחודית של הנחמה. ניתן לראות זאת דרך ההשוואה לעמדתו של ר' עקיבא: כאשר השאלה העומדת על הפרק היא שאלת אמִתות הנבואה, השאלה הפרקטית האם תתממש הנחמה או לא, אז אפשר למצוא ביסוס לכך גם בנבואות הזעם. את ר' עקיבא מעניינת הוודאות של הגאולה, היכולת להגביה את המבט מעבר לחורבן של ההווה ולראות את הצפוי לבוא. לכן הוא יכול להתבונן בוודאות הנוכחת של החורבן ולבסס עליה את הוודאות העתידית. אבל בנחמה יש צורך ביותר מהוודאות ש"יהיה טוב בסוף", היא מכוונת למישור אחר מהמישור העובדתי. 

חמש תעניות, הולנד, 1728, באדיבות אוסף משפחת גרוס

ייחודה של חוויית החורבן והאבלות הוא בשבר שהיא פוערת ברציפות החיים, בטראומה של "מה שהיה לא יחזור". השבר אינו מאפשר להמשיך ולחוות רצף של המשכיות בין העבר לעתיד; הוא שומט את הבסיס להשוואה הבוחנת אם יהיה יותר או פחות טוב משהיה. גם אם נוכיח לאָבל כי העתיד יאיר לו פנים וחייו עומדים להשתנות לטובה, לא יהיה בכך כדי לגשר על הפער בין מה שהיה ולא ישוב לבין הדרך החדשה שמתחילה מכאן; דומה הדבר לאדם שיבטיח לאלמנה טרייה כי נישואיה השניים יהיו מוצלחים עוד יותר. תפקידה של הנחמה הוא בדיוק לגשר על הפער הזה, ולכך יש צורך ביותר מהמישור העובדתי. על הנחמה להביע את הקשר שמעבר לחיים ולמוות, את המגע האנושי שפורץ את גבולות הקיום החומרי. המנחם מציג את האינטימיות שבינו לבין האבל כמקום שאינו תלוי בדבר, ולכן יכול לשמש כחוט מקשר בין העולם שהיה ואיננו לבין העולם ההולך ובא. רק מבע של האינטימיות העמוקה ביותר יכול להוות נקודת משען, ולהציג את הנצח בו מונחת הנחמה. מבע כזה יכול להתלבש במבט, במגע, וגם בדיבור על העתיד; אבל עיקרו אינו במילים אלא במפגש שמאחוריהן.

קישוט לכבוד שבת נחמו משנת 1935 מאת דוד ולרשטיינר, באדיבות מנחם, "ספרים פשוטים"

מכאן ניתן לנסות ולהבין את המפגש הטעון בין הנביאים ובין ירושלים. כל אחד מהנביאים מגיע ובאמתחתו הבטחה לעתיד בהיר, והוא נושא אותה כסַפַּק תוכן ולא כאדם הפונה אל חברו בעת צרתו. זוהי תפיסתו העצמית של הנביא הרואה עצמו כשליח בלבד, "הקב"ה שלחני אצלך לנחמך". תגובתה האירונית־מרירה של ירושלים מזהה את הכשל כבר כאן: "מה בידך?" היא שואלת, כאילו מדובר כאן בחבילת הפתעות מארץ רחוקה. היא אינה מסתפקת בעתיד המובטח לה, המקבל את אישושו מאמינותם המוכחת של הנביאים; אבל באירוניה היא ממשיכה לדבר אִתם בשפתם, כאילו בעיה של אמון יש כאן, כאילו הספק הוא האם הם עושים את שליחותם נאמנה. אבל למעשה השליחות היא עצמה המכשילה את המעשה, שכן היא חוסמת את המפגש הישיר שדורשת הנחמה. הבעיה אינה בתוכן ובאמינותו, אלא בחוסר העמידה האנושית שמאחוריו. לכן העמדה האירונית היא זו החושפת אותו, שכן אף היא בנויה על הפער בין הנאמר לבין המכוון המסתתר מאחוריו.

כדי לשוב ולנחם על הנביאים להשיב את שליחותם אל ה', להודות בכישלונם כמתווכים ובכישלון תפיסת התיווך עצמה. הצטרפותו של הקב"ה בעצמו לנחמה מפוגגת את הפער שיצרה השליחות, שכן ההתגלות היא תמיד מעל ומעבר לכל תוכן נגלה. כאשר ה' נגלה ללא תיווכם של הנביאים, הוא מביא אתו את העודפות של התגלות הפנים, את האינטימיות שמאחורי המילים. זוהי הפנייה שעושה את ההבדל, וממנה עשויה לצמוח הנחמה.

איתן אברמוביץ' לומד בישיבת "שיח יצחק" ובאוניברסיטת בר אילן.