ונאמר לפניו שירה: קרב יום

קרב יום – מילים וביצועים

מאז ומעולם נתן האדם את קולו בשיר. ככל שהתפתחה, ידעה התרבות האנושית לטפח את הפלא הכמוס עמה – השירה.

שתי סגולות לה לשירה: השירה יפה, והיא קרובה אל המוסיקה, שעל כן שמה שירה. מכאן נגזרות גם יתר תכונותיה – אפקטים צליליים, מקצב, חריזה, קישוטיות מכוּונת, ועוד.

כשאנו נזכרים בהגדה של פסח, נדמה לנו שכולה שירה – שהרי אנו מזמרים אותה ברוב יופי והדר כבר מאות בשנים. הייתכן שאיננה שירה?

בהגדה של פסח שזורים לעתים קטעי שיר, ולשון הפרוזה שבה, בחלקה היא נשגבת ומתקרבת מעט אל המהות השירית. למרות שעל פי התכונות הקובעות טקסט ספרותי כטקסט שירי – עיקר ההגדה איננו שירה. בכל זאת, ההגדה מוקפת במסגרת שירית. כך, בראשית ליל הסדר ובסופו – לפני אמירת ההגדה ולאחריה – שומעות אוזנינו דברי שיר ופיוט.

ליל הסדר נפתח בשיר קצר, פשוט במיוחד, שתפקידו להעמיד את מבנה ליל הסדר ואת סימניו. השיר מחורז ואף שקול. מקצב השיר נוצר מכוח העובדה שכל צלעית מופיעות בקביעות שתי תיבות (=מילים) הכוללות מספר שווה ותואם של הברות:

קדש     ורחץ
כרפס     יחץ
מגיד     רחצה
מוציא     מצה
מרור     כורך
שלחן     עורך
צפון     ברך
הלל     נרצה

קדש ורחץ, מתוך הגדה של פסח, ונציה, שס"ט, 1639, באדיבות הספרייה הלאומית

כידוע, ליל הסדר גם מסתיים בשירה. לפי המנהג האשכנזי, לאחר אמירת ההגדה מופיעה חטיבה הכוללת דברי פיוט בלבד. היא מכונה "נרצה" ובה שבעה שירים: חסל סידור פסח; ויהי בחצי הלילה; אומץ גבורותיך; כי לו נאה; אדיר הוא; אחד מי יודע; וחד גדיא.

כפי הנראה, הופעת קובץ שירים זה לאחר ההגדה ולא בתוכה, קשורה לתפיסה שההגדה כמוה כתפילה, ולסייג העתיק לפיו נזהרו שלא לומר פיוטים בתוך התפילה מחשש הפסק.

עיקר ליל הסדר מיוסד על החיוב ההלכתי, הבא במשנה ובגמרא, להגיד שתי פרשות – מקרא ביכורים והלל. אולם העם לא הסתפק בכך, ובלילה כה מרומם, המוקדש לנס היות עם ישראל לעם, חפצו קהילות ישראל להוסיף ולשיר עוד. ואכן, הפיוטים הללו, המופיעים בהגדת האשכנזים בסוף הסדר, לא נתחברו במיוחד עבור ליל הסדר, אלא לוקטו ממקורות שונים כדי להוסיף שירה על ההלל. עד המאה ה־12 לא נהגו לומר פיוטים אלה בליל הסדר, וכך אין הם מצויים לא בכתבי הגאונים, לא בסדר רש"י ואף לא במנהגים המוקדמים של ספרד ותימן.

אנו יודעים למשל כי הפיוט "ויהי בחצי הלילה" נתחבר בלא זיקה כלשהי לפסח, אלא כחלק מתוך מערכת פיוטים לשבת, שהוקדשה לסדר הקריאה הארץ־ישראלי הקדום, הפותח בפסוק משמות (יב, כט): "ויהי בחצי הלילה וה' היכה כל בכור...". הפיוט התגלגל לאשכנז ולסביבותיה, שם בחרו לומר אותו בליל הסדר, וכך חדר להגדות אשכנז ואיטליה ולמחזור רומניא.

המעניין הוא שבמשך מאות שנים היה פיוט זה הפיוט היחיד הידוע של יניי – פייטן ארץ ישראלי, איש המאה השישית בקירוב. רק עם גילוי הגניזה הקהירית נחשפו יצירותיו הרבות של יניי, והתברר כי מבין כל חיבורי התקופה הביזנטית בארץ ישראל, חיבורו של יניי הוא השלישי בגודלו, אחרי התלמוד הירושלמי והמדרשים.

הפיוט "ויהי בחצי הלילה", בדף ובו מפיוטי יניי, מתוך הגניזה הקהירית, מתוארך לשנת 1000, באדיבות ספריית אוניברסיטת קיימבריג', אוסף שכטר טיילור

יצירתו של יניי מורכבת בעיקר מ"קדושתאות" – מערכות מורכבות של פיוטים שנועדו לתפילות עמידה שנאמרה בהן קדושה. יניי חיבר קדושתאות לכל סדרי הקריאה בשבתות ובמועדים, וסך כל הקדושתאות האלו עומדות לנגד עינינו כיצירות מונומנטליות מרשימות ביופיין.

פרשת גילויו של יניי קשורה לפיוט "ויהי בחצי הלילה". במאה ה־19 זיהה החוקר יום-טוב צונץ את חתימת שמו של יניי במערכת פיוטים לסדר הקריאה הארץ־ישראלי, הפותחת במלים: "ויהי בחצי הלילה". מערכת זו כוללת בהמשכה את הפיוט "אז רוב נסים", וכך התברר כי פיוט מפורסם זה הוא רק חלק מתוך קומפוזיציה שלמה, מערכת פיוטים גדולה לסדר שמות יב, כט.

במערכת פיוטים זו יניי משרטט את מפלת פרעה במכת בכורות בחצי הלילה, את בהלת המצרים, ואת יד ה' וגאולתו המתגלות בעולם.

הפיוט "אז רוב נסים" הוא השביעי בתוך המערכת כולה. בפיוט זה הפייטן מונה, בעקבות מדרשי חז"ל, את שפע הנסים שנעשו לישראל בחצי הלילה – אברהם אבינו ניצח את המלכים בלילה, יעקב נאבק עם המלאך וגבר עליו בלילה, סיסרא נוצח בלילה וכו'. כך מונה הפייטן אחד לאחד את הנסים שנעשו בלילה לפי סדרם, עד שהוא מגיע לנס פורים, שאף הוא נעשה בלילה, כשנדדה שנת המלך אחשוורוש. אין פלא שהפיוט נבחר לקשט את סוף ההגדה בשעה של חצות הלילה.

ואסיים בכמה מלים אישיות. אבי, הרב מרדכי ברויאר, התחיל להתכונן לליל הסדר שלושים יום לפני החג, ומשעה שהסתיימה סעודת פורים הוא היה יושב ולומד לילה ויום לקראת ליל הסדר. שולחן יפה ומפואר סודר מבעוד יום לקראת הלילה הגדול, ועליו היו ערוכים כלי הכסף של הסדר שאותם קיבל אבא בירושה, דור אחר דור, מסבו הגדול הרב שמשון רפאל הירש. אבא לבש את הקיטל הלבן, ובשעה שכולו אומר הוד ומלכות, הוא התחיל את אמירת הסדר בקול גדול, בשירה ובמנגינה מיוחדת, והיה שר מילה במילה – מקידוש ועד "לשנה הבאה בירושלים" – באותה מנגינה נעימה שאף היא באה אליו בירושה מאביו ואבי אביו עד הרב הירש. כבר בהיותי ילדה קטנה תמהתי: היכן הם כל דברי התורה שאבא למד לקראת ליל הסדר? כיצד ייתכן שאבא לא אומר ולו מילה אחת של דברי תורה לכל אורך הערב? הילדים היו מכינים שאלות לסבא לליל הסדר, וכל מי ששאל שאלה קיבל אגוז על שאלתו כמנהגו של ר' עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזים לילדים על מנת שיישארו ערים. אבא היה מתרגש מכל שאלה, אך מעולם לא העלה על דעתו לענות על השאלות... ורק נתן לשואל אגוז, כשפיו מחייך בשמחה, וכולו דרוך להמשיך ולהקשיב לשאר הילדים. וכך, בכל פעם לאחר שהעניק רוב אגוזים המשכנו באמירת ההגדה ברוב הדר מלכות וברוב שיר.

מתוך הגדה של פסח, וינה, 1929, באדיבות הספרייה הלאומית

אבא נראה בעיני כמו מלך, וההסבה על כרים וכסתות נראתה בעיני מתאימה לו וללבושו הלבן המהודר. בראשית הסדר הוא גם הכריז שכולנו מלכים, שהרי יצאנו לחירות, וגם נהג למנות שניים מן הילדים הבוגרים להיות שר משקים, שתפקידו למזוג יין לארבע כוסות, ושר המים, שהגיש לאבא כוס וקערה כדי שייטול את ידיו לפני "ורחץ" ולפני "רחצה".

כידוע, על פי ההלכה יש לגמור את אכילת האפיקומן עד חצות, ולאחר חצות אין לאכול עד הבוקר. כשהתקרבה שעת חצות בסדר של אבא אפילו לא סיימנו לומר את החלק הראשון של ההגדה. לאבא היה פתרון הלכתי כלשהו – בעקבות ה"אבני נזר" – והוא הקפיד על אכילת כזית מצה לפני חצות. לקראת ארבע לפנות בוקר, כשהגענו לפיוטי סוף הסדר, אבא היה שר בכל כוחו והיה מקפיץ את הילדים על ברכיו בכל שמחתו הגדולה. וכך, גם אם היה מישהו מן הילדים מנמנם הרי התעורר מיד ושר בכל כוחו "אחד מי יודע... א-להינו א-להינו א-להינו...שבשמים ובארץ...". בשירת הסיום של "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" אבא הגיע לשיאו, עד שהיינו לעתים פותחים בריקודים.

לפני שנה אבא נפטר. זמן מה לפני שנפטר כתב אבא אוטוביוגרפיה על חייו ובה תיאר את ליל הסדר שהיה בביתו בגרמניה בהיותו ילד ואחר – משעלו לארץ ישראל – בירושלים. כשקראתי את דבריו נדהמתי לראות איך שמר אבא בקפידה על מסורת בית אבא שלו, למעט דברי התורה שסבא האריך בהם ואבי התנזר מהם לגמרי. בין השאר אבא כותב: "וליל הסדר שבירושלים לא היה שונה בהרבה מזה שבחוץ לארץ, רק דבר אחד הוסיף אבא (סבא שלי – א.ה) על מה שהיה נוהג לומר תמיד, כאשר הגיע אל "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל" היה מוסיף: בשנה שעברה אמרנו את הדברים האלה מתוך תקוה ואמונה, ואילו השנה אנחנו חוזרים על הדברים – ועינינו רואות שהם התגשמו".

ומסיים אבא בסיפור שקרה לפני שנים ספורות, בהיותו כבר סב לנכדים:

פעם היו לנו שני אורחים גרמנים שעשו שירות לאומי בבית לחם וביקשו להשתתף עמנו בסעודת ליל הפסח. דעתי לא היתה נוחה מכך שהרי דוקא בקרבן פסח נאמר: "כל בן נכר לא יאכל בו". אולם לא רציתי להשיב את פניהם ריקם, משום כך נעניתי לבקשתם. הם לא ידעו מילה אחת עברית, משום כך בתחילת הסדר ביקשתי (בגרמנית) את סליחתם על שאני יכול לדבר רק עברית, שהרי הילדים וגם רוב שאר האורחים אינם שומעים גרמנית. וכך הם ישבו בשקט והאזינו לכל הטקס, שלא הבינו ממנו אף מילה, ונפרדו בסוף ההגדה בשלוש לפנות בוקר, אמרו 'תודה רבה' ונסעו לבית לחם באופניים. כעבור ימים אחדים פגשה אשתי אחד מהם, והלה לא מצא מלים כדי להביע את התלהבותו. גם אצלנו – כך אמר – יש סעודות משפחתיות הנערכות בטקס ובחגיגיות. אך דבר כזה לא ראיתי מעולם, ועד סוף ימי לא אשכח אותו. אשתי הופתעה מאד, שהרי היא ידעה, שלא הבין כלום מכל מה שאמרנו, וכאשר שאלה אותו - מה ראית? הוא השיב, ראיתי את הליכוד של כל המסובים ובייחוד התרגשתי לראות איך גם הילדים הקטנים הם שותפים מלאים עם המבוגרים וחשים באותה חוויה. באותה שעה הרגשתי שזכיתי לקדש שם שמים. שהרי דת ישראל היא 'זקנה' פי כמה מהדת שלו (הנוצרית). איך אפשר להבין, שדווקא היא שמרה על רעננותה וחיוניותה וככוחה אז כן כוחה עתה, ואילו הדת הצעירה כבר בלתה מזוקן ורוח אין בה.

יהיו כל דבריי לעילוי נשמת אבא שלי. יהי זכרו ברוך.