מאת: ד"ר נועה פינק-שמיט
ספרות בכלל, ובעיקר ספרות ילדים, מהווה ראי לנורמות ולערכים של החברה שאותם היא מנסה להנחיל לדור הצעיר. השיח התרבותי-ציבורי כפי שהוא מתבטא בספרות הילדים היום הינו פתוח, ומאפשר ביטוי לקבוצות שונות בחברה לבטא את עצמן ואת תפיסת עולמן. אולם, בעבר הלא רחוק לא ניתן מקום לשיח על השונות בחברה בין שמדובר בשונות ביולוגית כגון מוגבלות גופנית או צבע עור, ובין שמדובר בשונות חברתית-תרבותית כגון שוני על רקע דתי ומגדרי.
בראשית שנות המדינה, ישראל – בהיותה מדינה צעירה – לא עסקה בהגדרת קבוצות נפרדות היוצרות את השלם, אלא להפך – היא קיימה ניסיון מודע ביצירת קורפוס תרבותי הומוגני המשקף ערכים ודרך חיים זהה. לאור זאת לא היה מקום ל"שונה", כפי שציין אוריאל אופק: "ספרות שנות ה-40 נרתמה למשימה נעלה של בריאת דור חדש של קוראים בעלי ערכים, אוהבי ארצם, עמם ושפתם" (אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית 1948-1940).
נוכח עובדה זו, אין זה מפתיע שבמרבית ספרי הילדים העבריים בשנות ה-40 אין כלל התייחסות לאדם השונה. מבין יוצאי הדופן המתארים את "השונה", בולטות יצירותיה של מרים ילין שטקליס, כמו השיר 'אלישבע מה נחמדת' (שיצא ב"אצו רצו גמדים" ב-1939) המספר על בובה "שבורה", ובו המספרת שואלת "...למה הם אינם רואים את יופיך?". הקורא הצעיר נחשף לנושא גם בהמשך קורותיה בספר המסע אל האי אולי (פורסם ב-1944) בניסיון להגיע לרופא בארץ הבובות. אולם, בשני המקרים מדובר בבובות ולא בילדים אמיתיים. דוגמה נוספת הוא מאמר מערכת שפורסם ב"דבר לילדים" משנת 1938, 'המשוגעת', המספר על אישה החולה במחלת נפש: "... והנה באים ילדים ומציקים לה, מרגיזים אותה ומתענגים על ייסוריה. המותר לנו לנהוג כך באנשים חולים?" עם זאת, אלו הם היוצאים מן הכלל. ברוב המוחלט בספרי הילדים בעלי מוגבלות אינם מופיעים כלל, ודאי לא במעמד דמויות מרכזיות.