לקרוא את לוליטה בטהרן

"ספרה של אזאר נפיסי, הוא שילוב של סיפור חיים, ביקורת ספרותית ומסמך חברתי נוקב ומרגש. לאחר שב- 1995 אולצה להתפטר ממשרתה כמרצה בכירה לספרות אנגלית באוניברסיטת טהרן בשל סירובה לעטות רעלה, הזמינה נפיסי שבע מתלמידותיה המצטיינות להשתתף במעין "מועדון קריאה" שהתכנס מדי שבוע בביתה לדיון ביצירות הגדולות של הספרות המערבית. מכיוון שהספרים שהקבוצה קראה הוצאו אל מחוץ לחוק על ידי משטר האיאתולה, נאלצו הנשים להיפגש בחשאי ולהבריח מתחת לגלימותיהן עותקים מצולמים של הספרים האסורים. המפגשים, שהתקיימו במשך שנתיים עד לבריחתה של נפיסי לארה"ב, אפשרו לנשים להסיר את רעלותיהן באופן מילולי ומטפורי ופיסי, ולבחון באומץ את ההשלכות החברתיות, התרבותיות, הפוליטיות והאישיות של החיים במשטר שעלו לדיון, מספקות הצצה מרתקת ? ומזעזעת ? לחיים באיראן. בסיפוריהן האישיים של שמונה הנשים שזורים דיונים ספרותיים, לעיתים מאלפים, ביצירותיהם של נבוקוב, אוסטין, ג'יימס, פיצ'רלד ואחרים, סופרים שסיפקו לקוראות השראה ליכולתן לשמור על אוטונומיה האישית שלהן כנגד כל הסיכויים, ושספריהם הפכו "חיוניים לחיינו : לא מוצרי מותרות, אלא צורך של ממש" ; היצירות הגדולות עודדו אותן למרוד, כל אחת בדרכה, נגד הרדיפה והדיכוי. "שם, בסלון, גילנו מחדש שאמו בני אדם חיים ונושמים : ולא משנה עד כמה מדכא נעשה המשטר ? עד כמה חשנו מאוימות ומפוחדות ? כמו ללוליטה ניסינו ליצור עבור עצמנו כיסים קטנים של חירות". בזמנים אלה של ימים גועשים וסוערים של האיסלאם נגד חופש הביטוי, נגד הליברליזם ונגד העולם והתרבות המערבית. בשעות מעטות אחרי הפיגוע הקשה שאירע בשארם על ידי אנשי אל כאידה, שביצעו פעולה רצחנית נגד התיירות בסיני בטענה, שהפיגוע היה כנגד התיירים המביאים את הפריצות, את החופש המיני, את המתירנות. ספרה של נאפיסי היא מסמך בעל ערך מאחר והוא עדות מכלי ראשון על החברה ממנה צמחה הכת הרצחנית המאיימת היום על העולם. שיחה אתה על החיים החברתיים האקדמיים ועל התפיסות בחברה האיסלמית בטהרן היא הזדמנות יחידה במינה היכולה ללמד הרבה מאד על מנהגים, על הלך מחשבה ועל התרבות הנעולה בפנינו"--מן המעטפת האחורית.