נפוליאון בונפרטה

---

המערכה האיטלקית

בקיץ 1796 מונה בונפרט למפקד הכוח הצבאי שפלש לממלכת סרדיניה ולממלכות האיטלקיות בשליטת אוסטריה. בזכות חשיבתו האסטרטגית יוצאת הדופן, לצד אופן הארגון החדשני והמודרני של הצבא הצרפתי, הצליח נפוליאון לכבוש כמעט את כל החצי הצפוני של איטליה בתוך שנה בלבד, וכך הגדיל את שטח ההשפעה של צרפת באזור. באיטליה החלו הצרפתים בהעברת חפצי אמנות מאזורים שנכבשו ישירות לצרפת, נוהג אותו יישמו מעתה ואילך ברוב המקומות שכבשו. בעקבות הצלחות אלו הפך בונפרט לאיש אהוד בצרפת וביסס את מקומו בצמרת המדינה.

נפוליאון במזרח התיכון

עת נחת עם צבאו באלכסנדריה ב-2 ביולי 1798, כבר היה בונפרטה הצעיר מפקד עטור תהילה, שחלם ללכת בעקבות אלכסנדר הגדול ולהגיע עד הודו הרחוקה. צרפת, שהתקנאה במושבות הסחר של אנגליה במזרח, ראתה בכיבוש מצרים קרש קפיצה מצוין להתפשטות עתידית. לצד שאיפותיו הפוליטיות השתוקק נפוליאון גם לחשוף את מכמניה הלא מפוענחים של מצרים העתיקה, כמו גם להותיר מצדו חותם תרבותי על מצרים.

נפוליאון, שראה עצמו מלומד ואף היה חבר במכון של צרפת למחקר (Institut de France) צירף למסע משלחת של חוקרים ואומנים צרפתים רבים, שהיוו את השלד להקמת "המכון המצרי" - Institut d'Egypte - שהוקם בקהיר. משלחת זו תרמה תרומה עצומה בתחומי דעת שונים הנוגעים להכרת התרבות, ההיסטוריה והארץ, ונפוליאון ראה בה את הישגו הגדול ביותר. הצרפתים אף תרמו רבות למודרניזציה של מצרים בתחומי הטכנולוגיה, הממשל והארגון.

לאחר שלוש שנים בלבד, נאלצו הצרפתים להיכנע לבריטים ולעזוב את מצרים. למרות הכישלון הצבאי המוחץ, הישגיה המדעיים של המשלחת, לצד התרומה המתמשכת לתרבות המצרית, הפכו את המסע למצרים לניצחון. כך, על אף הכישלון, נפוליאון הצליח בכישרונו להציג את המסע כניצחון, שאחריו נתמנה לקונסול ואף לקיסר צרפת.

האוסף "נפוליון ותקופתו" בספרייה הלאומית

בין מיליוני הפריטים באוספי הספרייה הלאומית מצוי אוסף של מסמכים מקוריים, ספרים, מפות ומדליות, המתמקדים בדמותו ובפועלו של נפוליאון בונפרטה (1821-1796). המסמכים והמכתבים הם חלק מאוסף ייחודי בשם "נפוליאון ותקופתו" אשר נרכש על ידי איש האשכולות החוקר והאספן אברהם שלום יהודה (ירושלים 1877 – ניו יורק 1951). יותר משליש האוסף מתעד אירועים ומהלכים שונים הקשורים למסע בונפרט במזרח התיכון 1801-1799. ככל הנראה נושא זה הוא שמשך את אברהם שלום יהודה, יליד ירושלים, לרכוש את האוסף.

נפוליאון, קונסול וקיסר

נפוליון בונפרטה נטש בסתר את צבאו במצרים כבר אחרי שנה, מאחר וחש שהקמפיין המצרי עשוי לסיים את דרכו למעלה. עם שובו לצרפת חל משבר פוליטי, שבסופו של דבר הוביל לשינוי הממשל ועליית הקונסולט. בחסות אי-היציבות הפוליטית, בונפרט הציג את המסע למצרים כהצלחה גורפת וכך הוסיף לפופולריות שלו בקרב העם הצרפתי. עם הקמת הקונסולט כבש בונפרט את הצמרת הפוליטית הצרפתית ומונה לקונסול ראשון בסוף 1799. עם אישורה של חוקה חדשה בפברואר 1800 הפך בפועל לשליט יחיד של המדינה.

מאז ועד תום שלטונו ב-1815, בונפרט היה למעשה דיקטטור בעל כוח פוליטי אין-סופי. חרף מעמדו, הוא קידם רפורמות פוליטיות ומשפטיות שהטביעו את חותמן על החברה המערב-אירופית. דוגמה בולטת היא הקוד האזרחי של צרפת (מוכר גם בתור "קוד נפוליאון", code civile), במסגרתו כל האזרחים זכו בשוויון זכויות – גם היהודים. מדינות אירופאיות רבות שהיו במגע עם צרפת, בעיקר במלחמות שונות, הושפעו אף הן מהקוד הנפוליאוני. כך החל להיגמר "המשטר הישן" באזורים רחבים ביבשת אירופה. ב-1804 הכתיר בונפרט את עצמו לקיסר צרפת, ומאז נקרא נפוליאון. שלטונו הרודני בארצות שכבש העיר תנועות לאומיות והביא את מושליהן לכונן בריתות נגד הצרפתים.

נסיקתו של נפוליאון הואטה רק בשנת 1812, כאשר פלש לרוסיה, איבד עשרות אלפי חיילים מבלי להגיע לניצחון מובהק, ולבסוף נאלץ לסגת משם. ב"קרב האומות" ב-1813 הובס נפוליאון על ידי פרוסיה, רוסיה ואוסטריה שהתחאדו בברית נגדו, פלשו לצרפת והכריחו אותו להתפטר. באפריל 1814 הוגלה נפוליאון לאי אלבה, שהה בו קרוב לשנה, ולבסוף ברח בחזרה לצרפת במרץ 1815. עם חזרתו, הקים נפוליאון שוב את שלטונו, שנודע בשם "שלטון מאה הימים" לאחר שנפוליאון הובס שוב בקרב ווטרלו ב-18 ביוני 1815. הוא נשלח לגלות באי סנט הלנה באוקיאנוס האטלנטי, ושם נפטר ב-5 במאי 1821.