כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
התקווה – המנון מדינת ישראל
"התקווה" הוא ההמנון הלאומי של מדינת ישראל. משלהי המאה ה-19 עורר השיר אהדה, הזדהות והתרגשות ביישוב העברי ובתנועה הציונית, כבש את לב ההמונים ולימים היה להמנון התנועה. מילות "התקווה" מבוססות על שני הבתים הראשונים בשיר "תקוותנו", שכתב המשורר נפתלי הרץ אימבר. סיפור יצירתו של "התקווה" לוט בערפל, והועלו שלל הסברים לפשר תולדותיו. במילות השיר ובלחנו נעשו שינויים רבים עד שהתקבע הנוסח הסופי המקוצר, שהושר בטקס הכרזת המדינה.
מילות ההמנון:
כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה.
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ,
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ,
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.
תולדות "התקווה"
ככל הנראה החל הרץ אימבר לכתוב את "תקוותנו" בשנת 1878 בעיר יאסי (יאש) שברומניה, והשלים את הכתיבה בארץ ישראל. תשעה בתים היו בשיר המלא, שהודפס לראשונה ב-1886. השיר "תקוותנו" ביטא כיסופים לציון וציפייה לגאולה ולרחמי האל, ונשזרו בו ציטוטים מהתנ"ך.
השם "התקווה" הוצמד לשיר לראשונה בשירון שהודפס ב-1895, ומאז התקבל. לכמה מהשינויים הבולטים במילות ההמנון אחראי יהודה לייב מטמון-כהן, מייסד הגימנסיה הרצליה, שניסח ב-1905 את המילים "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".
נראה שאת הלחן הראשון של השיר חיבר המוזיקאי ליאון איגלי, שכתב מנגינה ייחודית לכל אחד מתשעת הבתים. אולם הלחן המסורבל נגנז. שמואל כהן, נער בן 17 שעלה מרומניה לראשון לציון, התאים לשיר ב-1887 לחן המבוסס על שיר עם רומני בשם "העגלה והשוורים". עם זאת זוהה דמיון בין מנגינת "התקווה" לשירי עם של לאומים נוספים. כמו כן חוקרים משערים שהלחן ומבנה השיר נוצרו בהשראת יצירות מוזיקליות מגוונות, ובהן פיוטים ותפילות יהודיות עתיקות.
בשנים הראשונות הושר השיר בכינוסי איכרים ופועלים, סחף את אנשי היישוב והתפשט גם לתפוצות. בסיום הקונגרס הציוני הרביעי, בשנת 1900, נעמד הקהל על רגליו ושר בספונטנית את "התקווה". ומהקונגרס השישי ("קונגרס אוגנדה"), שהתכנס ב-1903, ננעל כל קונגרס בשירת "התקווה". ב-1933, בקונגרס ה-18, הוכרז "התקווה" כהמנון התנועה הציונית. ב-14 במאי 1948 צלילי "התקווה" פתחו וחתמו את טקס הכרזת העצמאות. השיר התקבע כהמנון המדינה, והוא מושמע בטקסים ממלכתיים, ציבוריים ואחרים. אולם רק ב-2004 עוגן "התקווה" ב"חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה".
בצד קבלתו החמה של "התקווה" בחיק מרבית הציבור, לאורך השנים הוטחה בו ביקורת, לרוב ממניעים אידיאולוגיים. המתנגדים העיקריים היו בתחילה תנועת הפועלים וגורמים דתיים, ולאחר קום המדינה נציגים מהמגזר החרדי ומהמגזר הערבי. כמו כן הוצע להחליפו בשירים אחרים דוגמת "ברכת עם" ("תחזקנה") של ח"נ ביאליק ו"ירושלים של זהב" של נעמי שמר.
בספרייה הלאומית נאספו שפע פריטים הנוגעים לגלגוליו הרבים של "התקווה" וקורותיו של מחבר השיר. עיון בחומרים מגלה הקלטות מרגשות של שירת "התקווה", ובהן בולטת שירתם של ניצולי ברגן בלזן עם שחרור המחנה; מסמך שכתב הרץ אימבר זמן קצר לפני מותו, ובו מילות "התקווה" בכתב ידו; כתבות מבלוג הספרייה, קטעי עיתונות, תמונות, כרזות, ספרים ומאמרים המעשירים בידע רב על ההמנון הלאומי.
