בגיהנום של מטה

"יותר מכל סופר אחר הביא אביגדור המאירי את הדיה של "המלחמה הגדולה" (מלחמת העולם הראשונה) אל הספרות העברית וקוראיה. המאירי שהיה קצין קרבי בחזית המזרחית במשך שנתיים, ובילה שנתיים נוספות בשבי בסיביר, נחשף לכל נוראות המלחמה: ההרג ההמוני; מלחמת השוחות; הגזים; כלי הנשק, שעד אז לא נודעו כמותם לקטלנות; הביזוי והאיפוס של זהות היחיד. לגיבושה המלא של חוויית המלחמה הגיע המאירי דווקא ברומן בנוסח דוקומנטרי (ולדברי מחברו, מבוסס על יומנים בני הזמן), שנכתב במחצית השנייה של שנות העשרים והופיע בראשית שנות השלושים תחת הכותרות: השיגעון הגדול (סיפור החזית) ובגיהינום של מטה (סיפור השבי). המסירה המאופקת יותר, הדיווח הכמו-עובדתי, הטון הענייני, ה"אובייקטיבי", האופנייניים לרומן זה הם שאיפשרו לסופר להעביר אל הקורא את זוועות המלחמה – בישירות, במיידיות ובאמינות, שלא היו כמותן עד אז בסיפורת העברית. ; השיגעון הגדול ובגהינום של מטה מצטרפים לתרומתה החשובה ביותר של הספרות העברית לז'אנר של רומן המלחמה המודרני, כפי שגובש בתוך מלחמת העולם (האש מאת בארביס) ולאחריה (במערב אין כל חדש של רימארק, בין עשרות רומנים אחרים). רומן זה מבוסס על תפישה מהפכנית של המציאות המלחמתית. בעוד רומן המאה התשע-עשרה רואה במלחמה המשך של השלום, הציגו אותה סופרי המאה העשרים כהווייה נפרדת לעצמה, כ"פלאנטה אחרת". הם תפשו את האדם הלוחם כאילו היה מנותק מעברו ומעתידו, מתכונות אופיו כבן החברה התרבותית ומתוכניות חייו. המאירי היה בכלל יצירתו מן האבות המייסדים של המודרניזם בתרבות העברית; ואולם יותר מבכל ז'אנר אחר שבו יצר עלה בידו לבטא את הרגישות המודרנית בשני רומני המלחמה שלו. הרהיטות והקריאות של הרומנים הקנתה להם מיד פופולריות רבה בקרב הקוראים, ובמיוחד הצעירים שבהם, ופופולריות זו רפתה אך מעט במשך יותר מחמישים השנים שעברו מעת הופעתם. הביקורת הספרותית למדה גם היא להכיר בשני הרומנים כבשיאים של פרוזה אמנותית חיה, רוטטת, בספרותנו. השיגעון הגדול ובגיהינום של מטה ניתנים עתה מחדש בידי הקוראים כקלאסיקה, המסרבת לקבל על עצמה את אדרת הכבוד והכובד של קלאסיקה"--מן הכריכה האחורית.